לפני הכול, תנו כבר בבקשה פרס למארחות של הוטל מונטיפיורי. כמעט הכול יעבוד כאן, והכול ממילא מגיע להן - מפתח העיר תל אביב בוודאי, מר חולדאי, אבל גם פסלון מפעל חיים מהאקדמיה לקולנוע, פרס רות רפפורט לנשים פורצות דרך וגם נובל זה בסדר. יש כאן עניין מהותי עם מדעים, כימיה ופיזיקה ברמות הגבוהות ביותר של הקטגוריה, אז אין טעם להיות בררנים.
כי בשעה שעולם האוכל הישראלי מתייחס לעמדת קבלת הפנים הזאת כאל חלטורה, משהו שאתה מאייש עם המטבעות שנותרו לך בכיס התקציבי אחרי ששפכת הכול על הגימיקים, פה יודעים ומבינים, יודעות ומבינות, כמה חשוב הצעד הראשון, וכמה חשובות אלה שפוגשות אותך אחריו.
והן - סליחה מראש, הנה מגיעה מחמאה רכה - מושלמות. מקצועיות ויודעות, וגם חלק מהסיפור ולא הערת שוליים. לא זורקות אותך להסתדר ולא שוכחות אותך אחרי שהסתדרת, ובהתחשב במה שהולך כאן בכניסה, זאת אומנות לשמה, ומשהו שנשאר איתך אחר כך.
בחוץ רחוב, ובפנים עיר. בחוץ מלחמה, ובפנים הוטל. תנו להן צל"ש, תנו את עיטור הגבורה. האחיות לנשק הרוויחו את זה.
מעולם לא נדרשה נחיתה. הוטל מונטיפיורי
כמעט שני עשורים של פעילות - נשבע, 2-0 שנה - לא הותירו חותם על הגוף של ההוטל. בלי זריקות ובלי כימיקילים (כלומר, לפחות לא רשמיות), הוא הרוויח את קמטיו ביושר, ויודע להתבגר באופן מתורבת ואינטליגנטי. זה נובע מכך שהוא נולד כזה, רחוק מטרנדים מאולצים של מה נכון עכשיו ועמוק בתוך העל-זמניות, כבר מיומו הראשון. זה גם בגלל שהוא ידע להתעדכן רק בקצוות, ורק כשצריך, ורק במידה שכדאי לו ושתתאים לו.
כשהעיר כולה רצה ממקום למקום, הוא התחיל כמקום והמשיך להיות המקום. עובדים התחלפו, טבחים התחלפו, כמעט הכול התחלף, אבל האורות שלו ממשיכים לסמן את הדרך ישר. הם לא חזקים ולא מסנוורים, ונראים רק עבור מי שיודע לחפש אותם, כמו שמקרינים לך בסרטי הבטיחות לפני שהמטוס ממריא. פה, המטוס התחיל ברום גובה ומעולם לא נאלץ לנחיתה. גם לא לנחיתת חירום, בזמני חירום. כמו עכשיו, למשל.
אם תדחק אותם לפינה, ותבטיח לצטט רק בכלליות, האנשים של R2M והסביבה הקרובה של רותי ברודו יודו שמתישהו, כמה שנים אחורה, ידעו לסמן כאן משבר קטן, ולחשוש מכך שהדור הצעיר יותר "דילג" על מונטפיורי בדרכו הלאה. פחדו שהבוגר והמיושב יהפוך בלי שנרגיש לזקן וכבד. החששות האלה היו מוצדקים אז, אבל התפוגגו כליל היום, ומי שנכנס לפה בכל ערב רנדומלי מזהה תמהיל אנושי שהוא חלום רטוב עבור כל מסעדן וכל קבוצת הוספיטליטי בתל אביב, בישראל, אפילו בעולם.
באחוזים, הייתי מחלק את הנוכחים לכ-50% מבוססים וקבועים וכ-150% מעודכנים וחדשים, כ-40% גברים וכ-350% נשים. במספרים, זה לא מתכנס לשום אמת מתמטית הגיונית אבל העיניים שלי ראו מה שהעיניים שלי ראו, ומשם הן לא היו צריכות לראות יותר כלום, ותודה רבה. ממילא, בסוף, מה שחשוב הוא מה שהיה כאן חשוב תמיד - גם עכשיו, גם בגילו, אין סקס-אפיל גועש יותר, מרגש יותר, מלעלות במדרגות האלה ולהיכנס פנימה.
ברק חסון יודע לאמת את רוב התובנות האלה, ולהוסיף חדשות, מעניינות לא פחות. מהמטבח החוצה, ואז כדיאלוג שחוזר פנימה, נקודת המבט שלו מרתקת ומלמדת. עליו ועלינו, ועל הבניין כולו.
כהרגלה של הקבוצה, היא רצה שנים ללא איש פרונט מובהק ומובלט. הוא עדיין מסרב להיות כזה ומעיד שרק לאחרונה - ממש-ממש לאחרונה, ובאיחור ניכר - הוא "תפס מעצמו שף". זה מצחיק בהתחשב במתרחש מסביב, וכמעט מגוחך כשחושבים כמה אנחנו קרובים עם השיחה הזאת למדרחוב עתיר השפים של נחלת בנימין, למשל, אבל זה חלק מהעניין, כנראה. כאן, מעדיפים תהליכיות ומעדיפים סבלנות וכשאתה פוגש את התוצאות האלה אצלך על הצלחת, בפינת הבר, אתה מבין כמה עדיף להעדיף.
הוא לא שינה ולא טילטל, השאיר דברים שגם אלוהים לא ישנה פה, אבל העמיק לחקור ולא הפסיק לשפר. לפעמים בקצה של הרוטב. לפעמים בשחרור של ברמן לעשות את שלו. תמיד בשקט ותמיד ברקע, והנה, יש הוטל חדש בלי לקרוא לו ככה, ובלי להצהיר הצהרות. בשביל כאלה יש אחרים, כאן אין זמן לשטויות, ויש את כל הזמן לדברים החשובים באמת.
התוצאה היא תפריט נטול שטויות, ועתיר אפשרויות. יש לו בסיס ויש לו עוגן, ובאופן כללי מדובר הרי בנושאת מטוסים מלאת עוצמות שאף אחד לא רוצה להפנות חד מדי ומהיר מדי. אז כשהיה צריך ונכון, הוא חגג את החורף, וכשיגיע הזמן להתקדם עם האדמה, הוא יתעדכן בהתאם. בכל מקום אחר בעולם זה היה פשוט נורמלי, כאן זה כמעט מתריס באיפוק שלו, מתגמל הפרעת ADHD קולקטיבית בקריאה להתמרכז ולהירגע. שכחנו כבר כמה כיף זה, הלהירגע הזה.
יש כאן סערת ים שלמה, גדולה, עם קוויאר ואויסטרים, סשימי המאצ'י ופרחי דבש (84 שקלים), טרטר עם טייגר מילק בוהק ואבוקדו קרמי, קלמרי ממולא וחמאת פלפלים, מולים ושרימפס ונתחי פילה (138-164 שקלים) בביסק סרטנים ובקרם למון גראס. יש גם בשר, בחיתוכי נתחים ובטיגוני עופות פריכים, כבישול קונפי של אווז ועם צלע החזיר המיתולוגית, בייקון ומנצ'גו ואגס כמובן, או כחלק מצלחת עדינה של שקדי עגל בציר עוף, עם פירה שנולד לה מיומו הראשון.
כל אלה, ודווקא הירקות - תמיד זה הירקות - חושפים את האנרגיה ואת הידיים, את העשייה והשעשוע והצבעים. סטראצ'טלה עם אפונת שלג, פיצלפת, עלי חזרת ושקדים (68 שקלים), ניוקי פריזאי ברוטב בר בלאן עם ורמוט קמומיל ופטריות שיטאקי (84 שקלים), ארטישוק ירושלמי עם פיסטוקים וביצה עלומה וניצוץ גאונות בדמות גראטן שורש סלרי עם תפוחים ירוקים ואגוזי לוז. רעמים, ברקים, טילים.
גם בשגרה, ובוודאי בימים החשוכים והבלתי נגמרים האלה, אתה הולך במורד רחוב מונטיפיורי ומזהה בסביבות ההוטל בועה. פעם, אולי עדיין, המילה הזאת הייתה גנאי, סימון שטחי של חיים כאלה לעומת חיים אחרים בידי מי שתפקידם לפלג. גדלנו ובגרנו והבנו שבועה זה טוב. נדמה לי שכולם מסכימים שרק בועות ישאירו אותנו שפויים בסוף.
כי גם בשגרה, ובוודאי בחושך הזה, האור שבוקע מכאן מונע נפילה לתהום. זה כבד ורציני ומניח הרבה ציפיות ואחריות על הכתפיים, אבל זה גם לגמרי נכון. בואו, כנסו, תנו למארחות להילחם עבורכם ולברק להסתכל עליכם אוכלים. תנו לבר לשקשק את החיים שלנו קצת ותנו גם לעצמכם משהו, מגיע לכם. מקום של תמיד, במיוחד עכשיו, ואף אחד לא יפוצץ את הבועה.
הוטל מונטיפיורי, מונטיפיורי 36, תל אביב, 03-5646100