אין חוקים, אין כללים, אין גבולות: קפה אירופה שיחרר את הבראנץ'

קצת אחרי תשע בבוקר שבת, והקצה המערבי של שדרות רוטשילד בתל אביב הופך כהרגלו למסלול תצוגת אופנה שעליו פוסעים, בקצב הולך וגובר של צעדים, מסיימי שיטוטי בוקר עם עגלות ילדים, מסיימי טיולי אופניים עם שלדות נוצצות ובגדים נוצצים עוד יותר ומסיימי מסיבות שישי שמשלבים את כל אלה - ילדים, נוצצים, שלדים.

העיר עצמה עדיין לא התעוררה, ולבד מפלחי האוכלוסיה המאוד מסוימים הללו יש בנמצא רק תיירים. מקומיים, כמובן. יותר מזה הרחובות כבר שכחו שאפשר. החפיפה בין הקבוצות קלושה בלבד, והחיבורים רופפים, אבל בשעה הזאת, במקום הזה, כולם מחפשים ממילא רק דבר אחד - משהו לרכך את הקימה, משהו לרכך את המציאות, משהו לרכך את השבת.

המשהו הזה הוא בדרך כלל חמאה. רצוי חמאה מוקצפת. רצוי מעל פחמימה והכי רצוי כגבעה תלולה הקושרת יחס שווה בין המאפה ובין הקרם הצחור הזה. אין פלא שבסוף כולם מתכנסים לתוך קפה אירופה.

המוסד התל-אביבי (כן, מוסד, לא להיבהל מהמילה. עשור וחצי של סיפורי גבורה מבוקר עד לילה יהפכו אותך לכזה) מנהל בשנים האחרונות כמה וכמה דיאלוגים - בראשם, חיצוני, מול הקהל שלו, ופנימי, מול עצמו - שעניינם שיפור תמידי ואיתגור עצמי. התהליכים האלה עמוקים ומתרחשים בדרך כלל ברקע. רובם זולגים החוצה רק כתוצאות וכשורה תחתונה, כאקשן וכביצוע.

כמעט משעמם לדבר עליהם, ואני לא מכיר הרבה אנשים שיתעניינו במעטפת בבואם לברוח לתוך האסקפיזם. כאן, עם זאת, השיח מורגש ואפילו מרגש, זז בחלל ונוכח. היה כבר בראנץ', הרי, לצורך הדוגמה, והוא היה אפילו מצוין. פה, מסתבר, מצוין זה רק נחמד, ונחמד אומר שצריך להמשיך לעבוד, בטח בעולם המושגים של איילת פטאל.

אני פוגש אותה במטבח ההכנות של קפה אירופה, מעבר לכביש ואחרי פתיחה של ארבע דלתות לפחות. החלל מקצועי ומחוספס, נטול גינונים ובוודאי לא מתיימר להיות מטבח קונדיטוריה פתוח. מצד שני, אלה בדיוק המקומות שמוציאים את הדברים הכי טעימים, אם יודעים איפה לחפש אותם.

בשעה הזאת של הבוקר, כשכולם אכן מחפשים בדיוק את זה, כולל העובדים והמלצרים ומי שבא "לעזור ולתת יד", לכאורה, זה פחות מחסן ויותר בונקר פחמימות מוכן להתפרצות. יש כאן תבניות ומגשי נירוסטה מסודרים ביחס עולה של קלוריות פר בצק, קערות ענקיות של קצפת רכה ומכולה שלמה - לפחות ככה היא מרגישה לי בגודל - של אותה חמאה מוקצפת.

בכלכלה של היום, עם אתגרי שרשרת השינוע הגלובלית והמלחמה הבלתי נגמרת, יש מספיק בני אנוש שישמחו להסתגר פה עד יעבור זעם, ועד יעבור רעב. תנו להם את הבלון של המיקסר ללקק את השאריות ואת הברנר שחורך מרנג, והנה יש מרחב מוגן. כל השאר, ממילא, פחות חשוב.

היא בת 30, ועובדת בקפה אירופה כשלוש שנים, מאזנת היטב חיים של קונדיטורית במסעדה ולימודי עבודה סוציאלית ו-LI-CBT. מבחינתה, העולמות האלה לא רק שאינם מנוגדים, אלא עשויים להשלים אחד את השני, ולשרטט עבורה את המסלול העתידי האידיאלי, של טיפול דרך מטבח. עד שזה יקרה, נדמה, היא מטפלת בבאים, ובעצמה גם, באמצעות שולחן תצוגה דרמטי על הבר שהוא בו-זמנית גם סך כל יכולותיה, וגם כלום ממה שהיא יכולה.

"הרעיון עצמו עלה לפני משהו כמו שנה, אבל הוא לא לגמרי הבשיל עד עכשיו", היא משחזרת, "רצינו לחזק את הבראנץ' הקיים ולהרים אותו עוד יותר למעלה, אז יצאנו לדרך עם רעיונות וטסטים והגענו לנקודה הזאת". שלא במפתיע, הנקודה הזאת הייתה גם הרגע שבו היא הייתה חייבת לעצור כי אחרת לעולם לא היה נוצר הדיספליי הזה, משום שתמיד היה מה לשפר מבחינתה.

כך, היא התחילה עם שלושה "ברזלים" - בוסטוק, קנאלה ועוגת גזר - והמשיכה להשתולל ולשנות, לעדכן ולהוסיף. לחם תירס רך הצטרף כדי לתת מענה לנמנעי הגלוטן, וסקונס מלוח עם ריקוטה ופלפל שחור הגיע יחד עם מקלות דקיקים ופריכים של בצק עלים שומי וגבינתי, חמאת בוטנים חברה לריבה עונתית ושניהם יחד נמרחו על בננה-ברד, ועוגת שמרים שוקולדית הגיעה כמעט מעצמה, הכי טבעית שיש.

"דמיינתי את השולחן של החברות שלי, ואיך כל אחת מגיעה ממקום אחר וממשיכה למקום אחר", הסבירה, "ככה רואים גם סלט חסה וגם המבורגר וגם עוגה, ויש כאלה שמגיעות מוקדם ומתחילות עם קפה ומשהו מתוק ליד, ואחרות שמצטרפות אחר כך ורעבות למשהו יותר רציני".

התצוגה הזאת נפתחת בשעה 11:00 ומקדימה תרופה-פחמימה למכה (הקלורית) שהיא הבראנץ' הקבוע בקפה אירופה. יש כאן שעה שלמה של התוודעות וגישושים, והקהל מוזמן לבוא ולשזוף ולהתלבט ולבחור. הבחירה הזאת, כמעט מיותר לציין, מסתכמת ברוב המקרים בהכול, ומיד, אבל זה טבעי שמנסים להנדס את התודעה שלנו עם רצון חופשי.

כשמוסיפים לתוך החוויה את המאפים, נוצרת התעסקות קולקטיבית של מריחות וזיגוגים, תנועות מלקחיים בלתי פוסקות שמגשימות חשקים לאצבעות המורות, ודינמיקה חזקה של התהלכות והתאספות, המלצות ונצחונות. עד שנגמר, ונגמר מהר. ברור. נגמר עד כדי קופסאות טייק-אווי הביתה ("אני מתה על זה שלא הספיק לאנשים והם רוצים לטעום עוד משהו קטן, עם הקפה של מחר") ותיכנונים לקאמבק בסופ"ש הבא.

קוראים לזה "בראנץ' קונטיננטל", והאסוציאציות הן אכן כניסה לתוך בוקר ביבשת בלתי אסייתית, ומאוד אירופית. זה המקום עצמו, מן הסתם, על חלליו ועיצובו המשגע, העצים הצומחים תוך כדי אכילה והחצר המושלמת שהופכת יפה יותר מביקור לביקור. את הישראליות, באופן טבעי, מספק הקהל. בדקה הראשונה של הבראנץ' ניגשת מישהי ומבקשת "את המאפה הזה, אבל עם הקרם הזה" במעין פרודיה בלתי מודעת לעצמה על היכולת שלך להוציא לקוח כחול-לבן מסופק לגמרי. פה, פשוט נענים לה. אין חוקים, אין כללים, כל השאר יש.

אחר כך, באזור 12:00, מגיע גם המטבח הלוהט של אריק שנברגר ומשלים את ה-"Backyard Brunch", תפריט שלוקח שחיתות לממדי מגה, ומושיב אותך בכיסא הרבה יותר ממה שתיכננת, והרבה פחות ממה שרצית.

יש בו צלחות קטנות (38 שקלים) לא קטנות בכלל עם סלט ביצים וברזאולה, פדרונים ופטה כבד. יש דגים נאים וכבושים, קלאסיקות בראנץ' (סטייק אנד אגס, בנדיקט, טוסט צ'יזי) בביצועים שוברי קלאסיקה (מח עצם וג'ו עוף, אני מדבר עליכם) ומנות גדולות אף יותר, שמכבדות את הרגע - שרימפס וקלמרי ברוטב הדרים ליד המבורגר עם גבינת סנט מור. מולים וצ'יפס ושניצל לברק עם רוטב טרטר.

את אלה עוטף בר מקצועני ידוע בביצועיו, ומפורסם ביכולותיו לגרום לשמש להתנהג כאילו לילה עכשיו, ולשקוע לתוך הכוסות, ולתוך העירבובים. כעסקת חבילה, כארוחה שמתחילה בלי להראות סימנים של סיום, אין כמוה.

בלילה שלפני הבראנץ' הראשון, פטאל חתכה את היד שלה ונאלצה לעבור את המסלול הקבוע של אנשי מטבח בסיטואציות דומות - הכחשה, הקטנה, הדחקה ואז חדר מיון. זה דחה עוד קצת את המהלך, אבל יחסית לבראנץ' שמתוכנן במשך שנה, הדחייה הזאת רק עזרה להכניס את העסק לפרופורציות נכונות.

את כל השאר עושה, כהרגלה ובעל כורחה, המלחמה. החצר התל-אביבית המפורסמת מתווכת כעת לאנשים עם מרחב מוגן צמוד, והאזעקות מוסיפות את הדרמה שלהן, אבל גם גורמות לך לעבור שוב על פני התצוגה שלה, ולסמן סימונים מנטליים לרגע שבו תחזור.

"כולם מתקדמים וממציאים את עצמם מחדש וגם לנו חשוב להתפתח, שלא יהיה משעמם", היא מסכמת, "חייבים לשבור את השגרה ולצאת מהקווים. אני עדיין לומדת ועדיין מרגישה שאני לא יודעת כלום, וזאת תזכורת טובה. יש הרבה רגעים קשוחים במקצוע, ובכלל בחיים, אז אתה שואל את עצמך הרבה פעמים למה. הנה התשובה. בשביל זה. בשביל להיות בתנועה".

בראנץ' בקפה אירופה, שישי-שבת 11:00-16:00, שדרות רוטשילד 9, תל אביב, 03-52599987