אוקיי אוקיי אוקי, כבר הבנו כמה לוהטת בקעת אונו. שמענו על המקומות החדשים שנפתחו שם והפנמנו היטב - אולי אפילו קצת יותר מדי טוב - שתושביה הרעבים (לבילוי ולאוכל) לא צריכים עוד לנסוע במיוחד לתל אביב. מזל טוב.
אבל מה אם נוסיף איזו כוכבית, חדשה לגמרי, למשוואה הזאת? מה אם נגיד, בזהירות אבל בביטחון הולך וגובר, שאולי באמת השנתיים האחרונות הבהירו שלא צריך להיכנס עוד לעיר הגדולה, אבל שרק עכשיו - ממש עכשיו - הגיע המקום שמעז לעשות ההיפך.
כי מוג'ו סאן לא רק ישאיר את אנשי הבקעה קרוב לבית. הוא גם בוודאות צריך להביא את כל היתר לכאן. כן, גם את תל אביב. תודה, סליחה, נקודה.
פלא ישראלי-גלובלי. מוג'ו סאן
ובאופן אירוני והולם לחלוטין, האנשים שאחראים לכל הסיפור הזה מגיעים בכלל מנתניה.
מוג'ו האסייתית עושה שם פלאים מאז 2008(!), ואם מסעדות שמתקרבות כאן לגיל 20 זכאיות כמעט אוטומטית לסדרת תעודה ולתעודת הוקרה, עיר היהלומים מוסיפה למקצה הזה דרגת קושי ומורכבות רצינית.
הם ראו, וצלחו, ואז פתחו את מוג'ו סאן בשכונת עיר ימים בשלהי תקופת הקורונה, מקווים לנסח תשובה ראויה למה שנראה אז כמו עולם בסחרור באופן כללי, ועולם אוכל בוורטיגו באופן יותר ספציפי. ראו, צלחו, פתחו, קיוו ולגמרי פיצחו עם פורמט ידידותי למשתמש והתכה לוהטת של כמה וכמה ממשקים לכדי חוויה נכונה יותר, מעודכנת יותר, מושקעת יותר.
והקטע הוא שזאת הייתה רק נקודת ההתחלה.
הסביבה החיצונית - בלב מתחם צים אורבן הידוע והפופולרי, השוקק מפעילות גם בשעת צהריים מוקדמת של שבת, עדיין לפני העומס הידוע של סוף השבוע - מעט מתעתעת עם משפחותיה וטפיה, מעוררת אסוציאציות של גינה עירונית ורשתות מזון מהיר. הפנים, לעומת זאת, מנתק אותך בבת-אחת, ומחבר אותך באותה מהירות.
הם קוראים לזה Fast-Fine או Fine-Fast ושואבים השראה מכל מקום שיודע לעשות את השילוב הטריקי הזה על פני הגלובוס, עם חיזוקים כחול-לבן, שהרי גם לנו יש מה להגיד בנושא. מחלון המשלוחים המושקע ועד פרוזדור הכניסה שמסליל אותך לחנות המרץ' (המעולה), מעמדות ההזמנה ועד ברזי הקוקטיילים והיין, הכול פה נהגה וחושב, נשקל ותוכנן. נחלם גבוה ואז הוגשם אפילו גבוה יותר.
כפורמט למסעדות-מזללות, מודל 2026, זה משהו שצריך לבוא ולראות כאנשי מקצוע, ואלה אכן באים. רמת הפיצוח פה כמעט מושלמת, וגם אם לא כל לקוח באמת יתעניין בזה, כל אחד ואחד מהנכנסים ירגיש בזה.
מה זה אומר בעצם?
קודם כל, התייצבות מפוארת, ברמת מתעמלת אולימפית מעוטרת, על נקודת שיווי המשקל שבין מקום מהיר וזריז ושובב ובין מקום שיושבים בו. אין מלצרים, והשירות עצמי לגמרי, אבל יש "קונסיירז'ים" שהם קצת פחות מלצרים וקצת (הרבה) יותר עוזרים. הם ילוו אותך מול עמדת ההזמנה, אם אתה צריך ליווי, ויחייכו למרות שכבר התרגלת שלא מחייכים אליך במקומות כאלה. הם ייגשו לשולחן ויפנו מה שצריך, ישאלו ויעזרו ויחזרו שוב, ובאופן כללי יחיו מחדש את מושג השירות הישראלי. אולי הדור הזה כבר לא רוצה למלצר, ואולי החיים האלה כבר לא זקוקים למלצרים, אז כאן מצאו משהו מתאים יותר.
וזה גם השקעה. בעיצוב ובתחושה, בכלים המדהימים, הנדירים כל כך במוסדות כאלה. התמונות בעמדה הן גם מה שנשקף לך מול העיניים בחלון האיסוף של המטבח, ושם גם עומד צ'קר שמסביר קצת, ומכווין קצת, וממליץ קצת. יש דיספנסרים של רטבים ויש ברזי מזיגה שמחים, עמדת בר שמכינה על המקום גם באבל-טי וגם קוקטייל, ותחושה כללית, כוללנית, שכל מה שנחסך מהפורמט המעייף של מסעדה-מסעדה חזר בסופו של דבר אליך, בכל מיני תצורות. משקיעים בך וחשבו עליך, כמה מרענן.
כל זה, כמובן, לא היה מחזיק בלי האוכל עצמו - שיהיה טעים וראוי, זה ברור, אבל גם שיתאים לרוח המקום. שיהיה גדול ושיהיה נדיב, שיעשה קצת אסיה איפה שצריך וישחרר מערבה איפה שאפשר, שיתעקש על כיף, ושלא יחפף. כל השאיפות האלה קורות ביג טיים.
התפריט גדול, אבל לא גדול מדי, וכולל בערך חמישים מנות שמחזיקות את המטבח (הגדול) עירני ועובד אבל עדיין עומד על הרגליים. גם זה חשוב, וגם זה חכם.
זה מתחיל עם שביעיית בוריטו-סושי (66-72 שקלים) שמכניסה לדף אורז מגולגל הרבה מאוד אנרגיה, כנדרש. "קוקו לטינו" עם דניס בטמפורה וקרם קוקוס, למשל, טונה חלפיניו עם מלח-וואסבי ו"קריביאן" שמתעל קרייב לקערת פוקה עם סביצ'ה סלמון, שקדים וקראנץ' אגסים מתקתק.
עם אלה, מגיעים גם כריכי סאנדו (62-65 שקלים) שמביטים יותר מערבה ופחות יפן, אבל עושים את זה עם קריצה חיננית ולא סליזית, וביצוע שמייתר כל התעסקות בהגדרות מיותרות. יש "בנגקוק ברביקיו" עם פרגית וחביתה תאילנדית, וגם אסאדו מפורק, פורטובלו בורגר או ביצוע נהדר של קריספי צ'יקן שהוא לבדו היה שווה הגעה.
אחר כך, עוד חגיגה. חגיגות, ליתר דיוק. קשה לבחור, קשה ליפול, והשילוב בין גודל-מחיר-טעם מכריח אותך להבטיח לחזור מהר. זאת לא הבטחה רעה, ואתה נותן אותה בשמחה.
יש קטגוריות ווק, נודלס ואורז שמתחילות צמחוני (59-64 שקלים) ומקבלות עליהן דגים, נתחי בקר, טופו ופרגית אך מקפידות לא לעבור תמחור תלת-ספרתי. פאד תאי, מאסאמאן ומנה ירוקה יככבו פה, כמובן, אך גם "ספייסי למון" עם אטריות אודון ורוטב שמחבר צהוב לדבש, קריאה הודית עם רוטב עגבניות מאסאלה ופילה דניס או "סלמון פופ" סולידי בתיאורו (אודון, פילה סלמון בגריל, רוטב חרדל סצ'ואן, ברוקולי, שעועית ירוקה, בצל ירוק, לימון ושומשום) והרבה יותר מזה מול העיניים - מצוין כקערה, מצוין כארוחה, מרשים מאוד בהקפדה על כבוד המרכיבים.
זה כמובן לא הסוף, חלילה. ספרתי 15 אופציות סושי, צמד קערות פוקי וגם מרקי ראמן מושקעים, וחזרתי לנבחרת חלוקה - שמונה מנות מאסט (49-78 שקלים), לרבות נאמס וגיוזה, סלט מלפפונים וספייסי פופקורן, "טאמארי" שעוטף כדור אורז בטונה אדומה ובפיסת כבד אווז וגם להיט פאני פורי וסביצ'ה חכם שגורם לכל השולחן לשחק בהסכמה מלאה. בואו רעבים, ובואו מהר.
החלטה נוספת שוודאי תגיע במהירות לבתי אוכל רבים במקומותינו התמקדה בקינוח, והפכה נקודת תורפה תפריטית לניצוץ יצירתי זוהר. היא עשתה את זה באמצעות מקרר קינוחים ממזרי שהוצב בדיוק בנקודה הנכונה - על הדרך לאיסוף האוכל מהמטבח. הוא לא תוקף אותך ולא צועק עליך, אלא פשוט עומד שם, ממתין בביטחון של צ'ארמר.
אתה עובר, צופה בתבניות גדולות של מוס שוקולד, פאי לימון, טפיוקה וטירמיסו, ומבין היטב שהמלכודת הזאת עבדה עליך יעיל וחזק, ושנפלת אליה בעיניים פקוחות. כשהקינוחים (מצוינים, טובים בהרבה מהמקובל בז'אנר ובוודאי עדיפים על כל מיני אילתורים פסאודו-אסייתיים) אכן מגיעים לבסוף, אין שום חרטה ושום כעס. אולי חרטה על זה שלא הזמנת את כולם, וכעס בעיקר על עצמך.
האתגר הגדול ביותר של מוג'ו סאן, נדמה לי, היה לספר לקהל על מה היא חלמה כל הזמן הזה, להסביר לו מה היה דחוף לשפר ביחס לנקודת האם המצוינת גם כך בנתניה, ולגרום לו ללכת איתה יד ביד בתוך הסיפור הזה.
ממבט פנורמי על ההתרחשות, נראה שהאתגר הזה הושלם, ומושלם. יש כאן משפחות שלמות שבכל מקום אחר היו מתלוננות על ניג'וס וכאן מעדיפות למקד הזמנה ולברך על היעדר דמי השירות, למשל. יש שילוב מדהים למדי של תושבי מגדלי הדיור המוגן הסמוכים ובני נוער ממגדלים אחרים, סמוכים אף הם. יש ילדות שנכנסות רק בשביל החנות וילדים שנכנסים רק בשביל צ'יפס. לראות את כולם נעים במרחב, מעפילים ל"אי" ההזמנות ברצון ובחשק, זה משהו שלא היה בטוח שאפשר ליישם בישראל. עד כדי כך.
יש הכול, ובערב יש אפילו קצת יותר סקס-אפיל, עם תאורה קצת יותר מתאימה, עירבובי אלכוהול ומחשבות עתידיות על די ג'יי ועל תפריטים ממוקדי דייט. המקום הבא שלהם עתיד להיפתח בהוד השרון עוד השנה, ולהטמיע את כל התכניות האלה במפלס החיים של כולנו. אם לשפוט על פי מה שקורה פה, גם זאת תהיה רק ההתחלה.
מוג'ו סאן, מתחם צים אורבן, גני תקווה, 077-3034193