פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שגב הרצליה: פער בלתי נתפס בין המצוי לדימוי

      אחרי ארוחה רעה שמגדירה מחדש את גבולות החוצפה לא נותר אלא לומר - איזה מלך השגב הזה. הפער בין ההצלחה הפנומנלית של מסעדות שגב לאיכות האוכל הוא ללא ספק מהמרהיבים שישנם כאן

      שגב משה (יח"צ , יובל אורן)
      איזה מלך השגב הזה (צילום: יובל אורן)

      מאז היה הראשון מבין השפים המקומיים להשתמש בטלוויזיה כמקפצה כלכלית, עשה שגב משה גדולות ונצורות בעסקים. מבחור צעיר וחביב, לא מוכר בתעשייה, שמראהו המצודד ורוח התקופה ההיא הספיקו כדי למתגו, היה משה לבעליה של אימפריה. שגב בהרצליה ושגב אקספרס ברמת החייל ובראשל"צ; כולן הומות אדם משל היו מקומות חדשים ומדוברים באמצע תקופת הבאזז, זמן לא רב לאחר פתיחתם.

      כמי שמלווה כמבקר את פועלו של משה לאורך השנים, מפתיחתה של המסעדה הראשונה בהרצליה ועד היום, אני מתקשה שלא להתפעל. הפער בין ההצלחה הפנומנאלית של מסעדות שגב לאיכות האוכל המתקיימת בהן הוא ללא ספק מהמרהיבים שישנם כאן. נדמה לי שלא יהיה זה מוגזם לקבוע שהוא הבוטה מכולם. אפשר לומר זאת גם כך: איזה מלך השגב הזה. אוכל שמלבד פרזנטציה אין בו דבר; ששוכחים ממנו עוד בטרם עוזבים את המסעדה; וביזנס מצליח שכל התעשייה יכולה רק להביט בו ולהתקנא.

      הגענו לשגב הרצליה, מסעדת הדגל היוקרתית של הקבוצה, בתקווה שהפעם, לשם שינוי, נמצא בה אוכל טוב באמת. יצאנו עם הרבה פחות מחצי התאווה. לא רק ששום קפיצה קדימה לא נרשמה; זו הייתה הארוחה הגרועה ביותר שאכלתי אי פעם בשגב, וגם המעצבנת מכולן. גרועה, כי את מקום הבנאליות המוכרת של האוכל שם תפסו הפעם יותר מידי מנות בקונספט בעייתי ממש, שעברו רע את החיך.

      ומעצבנת, למה? נדמה שהפעם הגדילו, או שמא מדויק יותר לומר הקטינו, שם לעשות. שגב הרצלייה חדלה להיות מסעדה בפורמט ראשונות שאחריהן מגיעות עיקריות. תפריט ארוחת הערב שם מוגדר כעת "תפריט טעימות" והמלצרית מסבירה ש"כל המנות שלנו הן, בעצם, מנות ראשונות". למקרא החשבון, המופיע בתחתית רשימת הביקורת, יאמר לעצמו הקורא העצל, זה שמדלג על הטקסט ומסתכל על השורה התחתונה והחשבון בלבד: "המממ, תמחור סביר" אלא מה? את 325 השקלים לשניים, לא כולל קינוחים, שתיה ושירות, השארנו על ארבע מנות ראשונות וקינוח בלבד.

      מסעדת שגב (יח"צ)
      מסעדת שגב (צילום: יח"צ)

      "מה זה אומר מנות ראשונות?" שאלנו את המלצרית, "יש כאן מנות בשר ודג שמתוארות כעיקריות". "זה אומר שמקבלים בערך 100 גרם חלבון במנה", הסבירה. "כדי לאכול כמו שצריך אנחנו ממליצים ללכת על 5-6 מנות לשניים. הבטנו בתפריט – 78 ו-80 שקל למאה גרם בשר או דג? עכשיו תכפילו בשש ותוסיפו מתוק, שתייה ושירות. האמנם? מה, הגענו למול ים? האוכל מוטס לכאן במיוחד מהטובים שבטרוארים של אירופה? מדובר בעוד מקום שמוכר אריזה נוצצת לכאורה, במלל רב רושם. אבל בעוד שבמקומות אחרים לפחות מתאמצים באמת על הפסאדה, בשגב אפילו זה לא. ההצלחה שם כבר הפכה מובנת מאליה.

      "טונה אדומה צרובה על גריל פחמים, מוגשת על בייבי רביולי במילוי גבינת עזים וכמהין בלווי סלט עלים ירוקים" (80 שקלים) הייתה מנה אחת. "קלמרי על הגריל, מוגש על חציל בלאדי, עם קרם סלק ולבנה מוקצפת" (64 שקלים) הייתה האחרת. מנת פוקצ'ה עשבי תיבול הוסיפה 25 שקלים מעצבנים. היא הייתה קטנה ומופרכת בעבור סכום כזה.

      מנת הטונה התגלתה כצלחת צרה וארוכה שבה ישבו 4 קוביות טונה אדומה צרובה זערוריות, דגימות של ממש. לא שקלתי אותן אבל אופתע אם היו שם באמת מאה גרם דג. לצד דגימות הדג היו ארבע כפות גדולות שבכל אחת מהן נח כיסון רביולי בודד(רביולו, לציון כיסן יחיד, בשפת המקור מארץ המגף). אומר זאת כך: לא זוכר מתי אכלתי, כאן שם או בכל מקום בעשרים השנים האחרונות, רביולי איומים כל כך. בצק חובבני. גבינת עזים שבקושי ניתן היה לחוש בה וכמהין. כמהין כאלו שמקורם בקרקעות הדורדון שבצרפת, שכלבים המאומנים במיוחד למשימה זו הריחו אותם, והמסעדן האומלל נפרד מהון עתק כדי להביאם למטבחו? בטח. איזו אגרסיביות הייתה לכמהין עאלק הללו, שמקורם במחית כמהין או שמן כמהין, בוודאי לא בפטריית כמהין שחורה אמיתית. כ"כ הרבה שמן מתוסף הכמהין-בלוף הזה שהרביולי היו בלתי אכילים כמעט.

      במנת הקלמרי על הגריל הייתה, שוב, דגימת קלמרי מועטה שבמועטות, על הרבה חציל -בלאדי, בטח שבלאדי. הכול כאן בלאדי – שלא נקלה כמו שצריך ולכן סבל ממרירות יתר, ולבנה מוקצפת. זו מנה שמייצגת את שיאי הבנאליה המקומיים בקונספט שלה ושרמת הביצוע שלה יורדת אל מתחת לבינוני במונחים מקומיים.

      הלאה: ריזוטו פטריות (78 שקלים) ומנת "אוקיאנוס", על בסיס פילה מוסר וקוקי סאן ז'אק מונחים על קרם תפוחי אדמה בציר חמאת מולים ועגבניות מעודן (78 שקלים).

      מה נשתנה בסבב הזה? כלום. הריזוטו הגיע במחבת קטנה והיו בו "ירקות גינה", פרמזן ופטריות כמהין. יציקה כבדה, נטולת עידון, בנאלית מאד, סתמית לחלוטין. מנת פילה המוסר הייתה היחידה עד כה שהזכירה משהו המתקרב לקולינריה. אמנם מיושנת מאד, נטולת מעוף ומשעממת למדי; אבל לפחות עם קונספט לא מופרך ורמת ביצוע לא פאתטית. נתח דג קטן, קוקי סאן ז'אק אחד, פירה סטנדרטי ורוטב "ציר חמאת מולים ועגבניות". אם המנה הזו, שלא מעוררת געגועים או חשק לחזור אליה אבל לפחות אינה סובלת מפגמי חשיבה או ביצוע מהותיים, היא הסבירה יותר בארוחה, צאו ולימדו על רמת הבסיס שלה.

      קרם ברולה עם מרמלדת תות, סורבה טרופי, מרק פסיפלורה ופירות טריים (55 שקלים) היה הקינוח. כאן לא הייתה דגימה אבל היה גם תמחור של מסעדה שמחזיקה מחלקת קונדיטוריה עילית. את זה בטח שאי אפשר לומר על קרם הברולה הזה. הוא אולי לא היה גרוע כמו כמה מהמנות שקדמו לו אבל גם לא בדיוק הצטיין במרקמו, בטעמיו או בתוספים הנלווים. עוד קינוח ותו לא ש-55 שקלים הם הון עתק בהתחשב באיכויותיו.

      אז בשגב הרצליה משלמים היום 380 שקל לפני שתיה ושירות על ארבע מנות ראשונות וקינוח אחד. האם זה מספיק לזוג רעב כדי שייצא שבע? רק אם יטרח ויאכל חביתה עם סלט ולחם בבית, לפני שיגיע לכאן. כדי לאכול באמת צריך להזמין עוד. לו היו מורידים לנו שם את הירח במונחי איכויות, זה היה לגיטימי. מאחר והאיכות בינונית במקרה הטוב וירודה בכל השאר; התפאורה מתחילה להתיישן וגם השירות לא ממש מזכיר מסעדה עילית, לא נותר אלא לקבוע שמדובר באחד המקומות היותר שערורייתיים כאן במונחי תמורה לכסף. השאלה איך הוא כה מצליח בשעה שמסעדות טובות בהרבה נלחמות בשיניים ובציפורניים כדי לשרוד, היא נושא לדיון מעמיק, שקולינריה היא רק נדבך אחד בו. ארוחה רעה שמגדירה מחדש את גבולות החוצפה.

      שגב, שנקר 16, פינת החושלים, הרצליה פיתוח. 09-9580410. לא כשר

      חשבון בשגב (עיבוד תמונה)

      לכל הטורים של אבי אפרתי