נושאים חמים

מסעדת יריחו: אליה וקוץ בה

מסעדת יריחו החדשה ביפו טובה משמעותית מעוד מסעדה גנרית בשוק הפשפשים. יחד עם זאת, הביקור בה מהווה הוכחה שקונספט 'מה שמוכן יוצא' יכול לפגום משמעותית בחוויה

יריחו (דרור עינב , דרור עינב)
שייטל יריחו (צילום: דרור עינב)

הדרך למסעדה הייתה הפעם ארוכה מתמיד, ולקחה קרוב לשעה וחצי. פקקים בכמה וכמה מוקדים בדרך, ועוד אחד, מובן מאליו, בכניסה ליפו. אחר כך חניה. החניונים המוכרים לנו באזור מלאים. בסוף מצאנו, בקושי. ככה זה כשיוצאים לבלות ביפו באוגוסט, גם באמצע השבוע. אין לי שמץ של מושג היכן חנו כל אלו שהמשיכו לזרום למסעדות והברים של השוק היווני, בקילוח אדיר, אחרינו.
עם הלשון בחוץ, הגענו ליריחו, המקום החדש בשוק היווני בו מבשל עידן פרץ, שהיה בעבר סו שף בפופינה. את הליווי הקולינרי לפרויקט ביצע השף תומר אגאי מסנטה קתרינה.

פיאצה מעוגלת, רבת קסם, קריאות מואזין, מרחב חיצוני צפוף הרבה פחות מבשוק הפשפשים המחניק, ועיצוב פנימי כייפי. התפריט ביריחו לא גדול ומהודק למדי. הוא בקושי מאכלס עמוד מודפס אחד. הוא סוחב אל הים תיכוני – מקומי.

בכתבות הקידום למקום דובר על מפגש בין הארציות והפשטות המאפיינת את האוכל של אגאי בסנטה קתרינה, לטכניקות מתוחכמות יותר שמביא פרץ מפופינה. לאחר שלוש ראשונות, שתי עיקריות וקינוח ביריחו, אינני בטוח שאני מבין את הערכים המוספים של התחכום באוכל שם. לא בטוח שזה רע כל כך.

אפשר לומר זאת גם כך: לו נדרשתי לבחור לאן לצאת לאכול טוב – סנטה קתרינה או פופינה, לא חושב שהייתי צריך להתלבט. האוכל ביריחו קרוב בהחלט לזה של סנטה קתרינה אבל אליה וקוץ בה: הוא מרגיש כמו חיקוי שלו.

לכל הטורים של אבי אפרתי

יריחו (דרור עינב , דרור עינב)
סלט טולום (צילום: דרור עינב)

אי אפשר להתחיל לדבר על האוכל בלי לתאר את החוויה סביבו. כיף לשבת בחוץ ביריחו. המלצרית הסבירה שאין ראשונות ועיקריות והמקום עובד בשיטת 'אצלנו מה שמוכן במטבח, יוצא'. אנחנו חסידים קטנים מאד של הקונספט, המתקיים במקומות רבים כאן שאינם מסעדה נטו אלא מסעדה-בר או בר-מסעדה. עם כל הכבוד לדחף התל אביבי לשנות סדרי עולם מסורתיים של מבנה הארוחה, זה די עקום לאכול בשר לפני דג רק כי 'מה שמוכן במטבח יוצא'. יותר מזה: מקומות שבתפריט שלהם יש מנות קטנות וגדולות, להבדיל מבעיקר מנות ביניים לחלוקה, לא יכולים קודם להוציא גדולות ואחר כך קטנות.

הזמנו כדור ים קרוע (44 שקלים), סלט בקר ולחם שום (41 שקלים) וסלט טולום עם סלנובה וחסה קיסר (39 שקלים) מהקטנות/ראשונות ומסחאן (58 שקלים) ושייטל וצלויים מהטאבון (79 שקלים) מהגדולות/עיקריות.

לא חלפו דקות ספורות מרגע ההזמנה ועל שולחננו הונחו ראשונה ועיקרית: כדור הים הקרוע והמסחאן. עוד אנו מצויים בביסים הראשונים משתי אלו וצמד ראשונה/עיקרית נוספת: השייטל וסלט הבקר, הגיע. שהרי, 'אצלנו מה שמוכן במטבח, יוצא'. אז הכול היה מוכן ויצא, ומקץ 20 דקות אולי, טרם הספקנו להתיישב ולהתרווח, נגמרה ארוחתנו (זו שכשזכור נסענו שעה וחצי כמעט כדי להגיע אליה). ומה בכל זאת לא הגיע? המנה הקלה ביותר להכנה – סלט החסה/טולום.

יריחו (דרור עינב , דרור עינב)
יריחו, יותר סנטה קתרינה מפופינה (צילום: דרור עינב)

המומים מהקצב, לא בנויים לפרק ארבע מנות יחדיו, מתוסכלים ממנות הבשר החמות שמתחילות להתקרר, ביקשנו להשהות את הסלט. הביטו בנו במבט קצת לא מבין אבל אנחנו, חוץ מזה שרצינו לאכול בקצב סביר, הרגשנו שזה בכלל קונה לנו עוד קצת זמן, בארוחה שנגמרה רגע אחרי שהתחילה.

זה לא צריך להיראות ככה. אי אפשר לנפנף ביח"צ עם שני הטאלנטים על קונספט האוכל ועל האופן שבו פרץ משלים את אגאי ולהיפך, כמו כלים שלובים, ובמקביל לספק חוויה של שכונה. חשבנו שאנחנו מגיעים למסעדה גסטרונומית אבל וייב ההתנהלות בה הזכיר עוד אחד מעשרות מקומות בפשפשים, שרחוק מלהתייחס לעצמו ברצינות.

בכדור הים הקרוע היו מוסר ים נא, בורגול, לימון וצ'ילי עטופים בפלפל שושקה קלוי. זה לא היה יוצא דופן או מרגש אבל בהחלט בסדר, חביב אפילו. גם המסחאן, עם עוף קונפי מפורק על לאפה, פיסטוקים, צנוניות ויוגורט זעתר, היה סביר. שום דבר לכתוב עליו הביתה, אבל גם שום עוולה.

סלט הבקר ולחם השום, עם בקר נא, צלפים מטוגנים, איולי זעתר ורוקט, לא שינה את התחושה בהשוואה למנה הקודמת. זו מנה שהרגישה כמו אוכל תל אביבי - ים תיכוני, מגניב במלעיל, שמיוצר בסרט נע, שאין משהו רע בו, אבל גם טוב מובחן במובהק לא. אותו כנ"ל רלוונטי למנת שייטל יריחו. נתחי שייטל לא רעים באיכותם, עם חציל ועגבניה בטאבון, לצד טחינת שקדים וצ'ימיצ'ורי מעושן. מילים, מילים ועוד מילים היו בתפריט, לתיאור מנות שונות; בפועל, למרות שכאמור אף אחת מהן לא הייתה רעה, בחיך כולן הרגישו קצת כמו אותה מנה.

אה, והיה גם סלט הטולום, עם סלנובה, חסה קיסר, ענבים, פיסטוקים, ויניגרט ארוגולה וגבינת טולום. ולהבדיל מקודמותיו הלא רעות כשלעצמן הוא היה בינוני למדי.

יריחו (דרור עינב , דרור עינב)
כדור ים קרוע (צילום: דרור עינב)

חלקנו מנת קדאיף (32 שקלים) שהיו בה קרם מסקרפונה רגיל לגמרי עם קצת סירופ ותלתלי קדאיף – קינוח ביתי שלא בוצע באופן נורא משכנע.

את העובדה שפחות מרגישים את הטכניקות הגבוהות של פופינה ויותר את אלו הבסיסיות של סנטה קתרינה, כבר ציינו. איכות האוכל לא מיישרת קו, נכון לכרגע, עם סנטה קתרינה. היופי במסעדה המוערכת והאהובה של אגאי הוא שהאוכל הים תיכוני הפשוט מטופל שם עם מצוינות ושפיץ; מרגישים בו אפגרייד ברור של שף בטוח בעצמו, מצטיין. כך היה מהרגע הראשון שם. רק חלק מהאיכויות הללו ניכר באוכל של יריחו, שאמנם טוב משמעותית ממסעדת 'פשפשים' גנרית אבל זקוק ללא מעט שדרוג כדי להתקרב לסנטה קתרינה.

זו רק הפתיחה, וסביר להניח שבהמשך אפשר יהיה יותר מזה. כדאי לחשוב על מקצה שיפורים, הן בקונספט המנות שאינן מחודדות ומובחנות דיין; הן בביצוע, הסביר ותו לא כרגע; כאמור, השפיץ של אגאי וצוותו ממסעדת האם, עדיין לא כאן. וכדאי מאד לאנשי יריחו לתת את הדעת לכך שהפרשנות הגורפת מדי לקונספט 'אצלנו מה שמוכן, יוצא' לא עובדת לטובתם.

יריחו, פנחס בן יאיר 4, השוק היווני, יפו.058-6666921. לא כשר

חשבון בבקשה

חשבון למסעדת יריחו