השפית אביבית פריאל אביחי היא מהדמויות היותר מוערכות בענף. ותיקה, רצינית, יודעת את מלאכתה, מתרחקת במודע מאור הזרקורים ולהבדיל מקולגות עם ותק ומעמד כשלה גם מתעקשת להיות אשת עבודה, להבדיל מאושיית אינסטגרם. שנים עבדה פריאל-אביחי כשכירה במסעדות של אחרים עד שפתחה, לפני קצת למעלה משש שנים, את אוזריה, בר אוכל יווני - ים תיכוני, בשוק לוינסקי בתל אביב. משמח היה לפגוש אז את המקום החדש, שהיה מוצלח במיוחד. משמח, בין היתר כי יש משהו במסלול שעשתה פריאל-אביחי, שהגיעה למקום מצליח משלה בשלהי העשור החמישי לחייה אחרי שעבדה מספיק קשה שנים קודם, שעומד בניגוד לנראטיב המקובל בתחום בישראל. לא רבים אנשי המקצוע שממשיכים להיות רלוונטיים בסצינה גם בשלב זה של חייהם, לא כל שכן לשדרג את הצלחתם.
אוזריה עולה כפורחת בשנים האחרונות ואף אם איננה מקום גדול מאד, תמיד עמוס שם; וישנו גם אוזריה נקסט דור, שעובד יפה אף הוא. כמקום שמקפיד על סטטוס של בר, להבדיל ממסעדה, אין הזמנות, ואם מגיעים לשם אחרי 21:00 צריכים, לרוב, לחכות קצת. הגענו מוקדם (19:30) וגם אם לא היה מלא לגמרי, למעלה מחצי החלל כבר היה מאוכלס. כבר ים תיכוני, פס הקול באוזריה תואם. בשעתיים בהן ישבנו שם הווליום היה במפלס הנכון - דומיננטי אך נשמר מאגרסיביות. לא כזה שיכול לשמש רקע לשיחות נפש אולי אבל בוודאי לא פולשני מהסוג המעיק. המוזיקה עצמה כוללת רצף ים תיכוני קומוניקטיבי, איפשהו על התפר שבין אהובה עוזרי, אריס סאן וקובי אוז. זה מקום שמטרתו לשמח; כל אנשי השירות בו נחמדים באמת ובאופן כללי די נעים להעביר בו שעתיים של ערב חורפי קר.
באנו לבדוק מה מצב המטבח באוזריה חמושים במידה של ציפייה. זו אמנם לא מסעדת שף אבל חומרי הגלם כאן אמורים להביא את מיטב מצאי השוק, עם דגש על גודי'ז מן הבלקן, שמצויים בשפע בלוינסקי; המטבח אמור לתת את הפשוט-פשוט עם יד טובה וטאץ' של מצוינות. כך זכרנו את האוזריה. כזו היא מבקשת ואמורה להיות.
לעוד ביקורות של אבי אפרתי
החלוצים 3: נווה מדבר של אמת
האם שנה אחרי הופקו הלקחים?
התפריט הלא קצר מתחלק לארבע קטגוריות (נשנושים, ירקות, ים ובשרים) ובהן מנות קטנות עד בינוניות, לחלוקה. המנות בנויות כך שילוו את תפריט האלכוהול. זה האחרון קצת לוקה בחסר לטעמי. הוא אמנם אינו דל אבל לא באמת ניכר בו חיפוש אחר מה שמעבר לבסיסי והמוכר. במקום הנושא את השם אוזריה לא היה מזיק אם היינו מוצאים קצת יותר מיני אוזו, אם אפשר גם מעניינים יותר; הרבה יותר אופציות עראק, עוד כמה מיני ג'ין וכך הלאה.
הזמנו אוכל בסבבים. התחלנו עם צלחת מוחמצים (15 שקלים) שורשים צלויים (42 שקלים) וטרטר שייטל (45 שקלים). בצלוחית המוחמצים היו עגבניות, זיתים, מלפפונים וגם קצת כרוב וגזר כמדומני. למעט הזיתים הטובים, שמן הסתם נרכשו בשוק, ההחמצה תוצרת בית הייתה סבירה ולא יותר. בסלט השורשים היו גזרים, סלקים ובצלים, עם מעט פטרוזיליה וגבינת כבשים טורקית נהדרת. כל השורשים היו במצב הצבירה הנכון, תקשרו היטב עם הגבינה עזת הטעמים ותובלו ביד טובה. ככה בדיוק צריך להיות סלט כזה.
המשכנו לטרטר השייטל שמחים אבל פנינו נפלו במפגש עם הביס הראשון. עוד טעימה ממנו והעסק נעשה ברור. היה שם כל מה שצריך: בשר נא קצוץ עם חלמון ביצה מעל ותוספים (צלפים איטלקיים וזיתי קלמטה) שאמורים לעשות רק טוב, אבל זה היה ממש לא טוב. הבשר עצמו היה די בינוני ומאסת מליחות עצומה נוספת גמרה עליו לגמרי. מנה מבאסת, שלא דמיינו שנמצא כאן.
המשכנו לפסטה שחורה עם קונפי עגבניות שרי צהובות, סרדינים, ריקוטה ביתית ואריסה (56 שקלים). זו הייתה מנה שמחשבה נכונה בבסיסה: משחק טעמים חזקים של אריסה, סרדינים ושום בתוספת, קונפי עגבניות שמחבר מידה של מתיקות וריקוטה שמביאה רכות. בפועל זה לא עשה רע בחיך אבל נדמה שאפשר היה לחבר את כל הרכיבים לכדי הרמוניה ים תיכונית מדויקת יותר. במנת השורשים הצלויים עם גבינת הכבשים זה נכח. כאן פחות. עניין של יד מדייקת במטבח.
נתחי שייטל בשמן זית על אחו בלאנקו (58 שקלים) הייתה ההמשך, עם אותו בשר ממנת הטרטר, שאיכותו הייתה בינונית משהו כאמור, לצד פלפל פדרון ובצלים שרופים על רוטב אחו בלאנקו. נותני הטעם העיקריים במנה היו ההפריקה המעושנת (פימיינטון) ורוטב האחו בלאנקו מבוסס השקדים. התוספים היו סבירים ותו לא.
רצינו עוד קצת חלבון ולא מן הים והזמנו סופלקי פרגיות (40 שקלים) שהתגלה כאכזבה. שני שיפודי עץ קטנים עם פרגיות בגריל על בצק עם יוגורט וירקות צלויים. עולם התוכן שיצר בחיך התיבול היה מהסוג הגס ונטול החן. אפשר וצריך היה לעשות את זה הרבה יותר טוב.
סגרנו עם קינוח "מחווה ליוון" (38 שקלים) על בסיס גלידת יוגורט עם דבש פרחי בר, לדר ופיסטוק. התוספות קרנו נעימות אבל גלידת היוגורט הייתה סתמית במיוחד בטעמיה. היא בעיקר לא הצליחה לדחוף קדימה את ייחוד הטעם של יוגורט, התקשתה לאזן את החמצמץ במתקתק. הותרנו חלק גדול בצלחת.
נהנינו מכוסות תה הארל גריי על בסיס תערובת פרסית אחרי האוכל, ונהנינו מאד מהווייב הכה נעים במקום, רק שהאוכל התגלה כיותר מדי ככה-וככה. לא מעט עליות ומורדות; מידה של חוסר אחידות בחומרי הגלם; וידיים טובות יותר ופחות במטבח. בעיקר נראה כי ההצלחה ומאסת העבודה הסמיכה החדירו מידה של מסחור לאוזריה. גם אם מעולם לא התיימרה לספק משהו שמעבר לפשוט, היא בוודאי איננה מוקפדת כשהייתה. לו היה זה עוד מקום בלוינסקי או בפשפשים, עליו חתומים אנשים צעירים שלומדים את מלאכתם, יכול להיות שניתן היה להישען על היסודות החיוביים בארוחתנו - שהרי היו כאלו - ולדבר על פוטנציאל. מאחר ומדובר במקום שכבר הוכיח את עצמו ושמאחוריו עומדת דמות מהמנוסות בענף, מדובר באכזבה.
אוזריה. מטלון 44, תל אביב . 03-5330899. לא כשר
חשבון בבקשה
