בטח שמתם לב שאנו בעיצומה של תקופת יובש. המון מסעדות, כמה מהן טובות וראויות, נסגרות. לא שאין מקומות חדשים במקומן אבל קצב הפתיחות נחלש ואופיין של המסעדות החדשות משקף כנייר לקמוס את היובש. מקדם המקוריות, האיכות, המחויבות לגסטרונומיה אמיתית; כל אלו, נדמה, נטשו את המסעדנות הישראלית העכשווית לאנחות, התפיידו ואינם. הצורך לדבר לכו-לם ולא להחמיץ חלילה איש כי במילא הכול הולך ומתמעט, יוצר השטחה מעיקה למדי. כל התפריטים נראים זהים, מקדם הייחוד שואף לאפס, מצ'עמם. קשה במצב השוק הנוכחי לבוא בטענות ליזמים. הם מ-פ-ח-ד-י-ם. מסעדה שמספקת ייחוד ו/או פיין דיינינג כהלכתו כבר איננה בגדר מטבע העובר לסוחר.
בתוך ההקשר הזה פתיחה של מקום כמו קפה נורדוי היא הרבה יותר מסתם משמחת; היא מרגשת. מרגשת, קודם כל כי מדובר, סוף סוף, במסעדה. מהסוג שפעם היו כאן והיום כבר לא. לא עוד בראסרי וונאבי, גסטרו או היפסטר בר; מסעדה. באמת. כזו שאוכל עם עומק הוא לב ליבו של העניין בה, להבדיל מהגנבה, צ'ייסרים או כפיים. מצד שני, בשונה מכמה מסעדות שפעלו כאן שהאוכל בהן היה מצוין אבל ממשק המשתמש שלהן לקה - תחשבו על גריג המצוינת, למשל, שכמה עצוב שלא שרדה - בקפה נורדוי ישנה חבילה שלמה שארוזה היטב במקצועיות.
על קפה נורדוי חתומים אנשי בר א וין ודא, דא & דא - תומר שלו, רגב עברון, שגיא עברון והשף עינב אזגורי, שבשנתיים האחרונות מוביל מקצועית את הקבוצה כולה. זו חבורה מנוסה שמאכילה ומשקה הרבה מאד אנשים. כנראה שרק עם גב כלכלי של מקומות שעובדים חזק קבוצת דא, דא & דא הצליחה לפתוח מקום כמו קפה נורדוי - אנטיתזה מוחלטת לכל מה שקורה בשוק בזמן הזה: מסעדה עם זהות ברורה, להבדיל ממטושטשת; עם DNA מגובש, להבדיל ממושטח. מקומות מהסוג הזה לא נוטים להצליח בתל אביב לאורך זמן. הם ייחודיים מדי.
כ-70 מקומות יש בקפה נורדוי, בשני חללים שאחד מהם כולל גם בר אליפטי. זה מקום יפה שנעים מאד לשהות בו ושום דבר בו איננו מוגזם. העיצוב לא סוחב לנפיחות יתר אבל משדר בבירור מסעדה מושקעת, להבדיל מחלל היפסטרי מחופף. הריהוט איננו מפוצץ ואין מפות על השולחנות אבל המלצרים בחולצות לבנות עם שלייקס ויש שנדליר יפה שיורד מהתקרה.
גם המוזיקה, בווליום ובתכנים הנכונים, היא חלק מהעניין. התפריט מחולק בפשטות לשלוש קטגוריות: צמחוני, דגים ובשר ורוב המנות בינוניות בגודלן. האוריינטציה צרפתית, איטלקית וספרדית. הפירוט המעיק של כל רכיבי המנה עד האחרון שבהם, המוכר כל כך ממסעדות בתל אביב, נחסך מן הסועד. המנות מתוארות בפשטות והאוכל מוגש עירום, כמו שהוא, על צלחות לבנות, ללא כל צילחות. המסר ברור: מתמקדים באוכל. אוכל של ועדת קישוט? יש מספיק מקומות אחרים בעיר בשביל זה.
לכל הביקורות של אבי אפרתי
היינו שלושה והגענו רעבים. יש המון מנות שמתחשק להזמין והדילמה נסובה סביב השאלה על מה מוותרים. התחלנו עם מוס פרמזן וסלמורחו (35 שקלים), מרק שקדים קר עם פרי עונתי (55 שקלים) וקרפצ'יו טונה סיציליאני (65 שקלים). מנת מוס הפרמזן היא בעצם חיבור בין שלושת מקורות ההשראה של נורדוי: טכניקת המוס מצרפת, דגש הפרמזן מאיטליה ומרק הסלמורחו, עם עגבניות והרבה שמן זית, מספרד. זו הייתה מנה של איזונים. כדור המוס היה אוורירי במידה, לא עמוס מדי. הרגישו בו היטב את הפרמזן אבל בלא שתלטנות. במרק הייתה קלילות מרעננת, ללא חמיצות עודפת, ונגיעת עוקצנות קלה. הכול ישב במקום והיה קליל, כייפי וטעים לאללה.
בקרפצ'יו הטונה היו נתחים עבים יחסית למקובל במנות כאלו, עם דג באיכות מצוינת, שנעטף בלא מעט שמן, קצת לימון, נגיעה עדינה ביותר ומקסימה לגמרי של ווסאבי, ושברי פיסטוק. פשוט-פשוט אבל עם חומרי גלם מעולים. זה זמן החסד של טונה בלו פין בארץ. הדגים בשיאם כעת. בטיפול של נורדוי בהם הייתה מעט התערבות אבל כזו שהעצימה בתבונה את חומר הגלם ואפשרה לכל הטוב שבו להתבטא.
מרק השקדים הקר, לבן-לבן, עם מידה של גרגיריות וטעם עמוק של שקדים ושמן זית, היה טעים להפליא. דובדבנים הוסיפו פירותיות ומתיקות וקרעי לחם ספגו הכל. נהנינו עד מאד אבל לגמרי ברור שזו מנה לא ממש סטנדרטית שרק מעטים יסתדרו איתה. היא חורגת משגרת הטעמים הרגילה במסעדות ישראל, מז'אנר חצילים-גבינת עזים, קלמרי-חומוס וחברים. גם על כך מגיע לקפה נורדוי שאפו. זו מנה של מסעדה שלא חוששת להבליט תפיסת עולם ואידיאולוגיה.
המשכנו עם המבורגר סקאלופ (69 שקלים), "נקניקיה שמנה ופירה לא רזה" (68 שקלים), פסטה שינקן (69 שקלים) וסלט עגבניות צלויות (47 שקלים). ההמבורגר - קציצה דקה, מטוגנת, בתוך לחמניית בריוש, עם איולי טרגון, היה טעים ביותר. ללא שמנוניות עודפת, עם סיבוב ראוי שהעניק הטרגון לאיולי, ותוסף מתיקות כייפי מהבריוש. הנקניקייה, מבשר בקר שמן עם גבינת גאודה, הייתה לא פחות מנפלאה. טעמי הבשר היו עמוקים ועסיסיים מאד. הגאודה סובבה עוד. הפירה היה עשיר אבל איכשהו הצליח שלא להרגיש חמאתי-שמנתי מדי. קלאסיקה שעשויה היטב.
נהנינו מאד גם מהפסטה, שהייתה פשוטה אבל מצוינת: המון חמאה, שינקן טוב, אפונה שנתנה רעננות, ופרמזן. בסיסי אבל עשוי עם יד טובה וחומרים טובים. הסלט, עם חסות, עגבניות צלויות וגבינת מנורי יוונית, הוזמן כדי להוסיף קצת רעננות של עלים. ריבוי הגבינה, החביבה כשלעצמה, הפך אותו לעמוס מדי. הוא היה חביב כשלעצמו אבל כנראה שפחות נכון להזמין אותו כתוסף למנות כבדות יותר כמו נקניקיה ופסטה עמוסת חמאה.
חלקנו עוגת גבינה (47 שקלים), על סמך המלצת המלצרית. כמו כל המנות עד עכשיו, גם כאן לא היו קישוטים. שתי חתיכות עוגה - כהות מבחוץ, לבנות מאד מבפנים, וזהו. אני רחוק מלהיות איש של עוגות גבינה אבל העוגה הזו הותירה אותי שמוט לסת. עשירה אבל לא עמוסה, עם מתיקות מינורית בלבד ומרקם שחלקו עוגתי וחלקו אפוי פחות, שליש עד חצי נא. עונג גדול.
קפה נורדוי היא לא מסעדה מז'אנר הפיין דיינינג שהיה כאן פעם ונעלם. אין בה מנות מתוחכמות שכל אחת מהן מורכבת מעשרות רכיבים ושכבות. בסופו של דבר, האוכל בה פשוט אבל הכי מושקע שיש, ללא קיצורי דרך. כל רכיב מונח בול במקום, לא פחות מדי ולא יותר מדי. זהו מפגן בשלות מרשים של עינב אזגורי, שלא קופץ מעל הפופיק אבל מעמיד אוכל טעים להפליא, מא' ועד ת'.
מדובר, ללא ספק, במסעדה הכי טובה שנפתחה כאן זה זמן רב, שכבר עכשיו אפשר לתארה בבירור כאחת הטובות הפועלות כיום בישראל. עם כל כך הרבה כשרון, טעם טוב, מוקפדות בביצוע ומידה ברוכה של איזון, קפה נורדוי ראויה בהחלט לסופרלטיב הכה מקובל לאחרונה במחוזותינו (ושאפילו המבקר ערל הלב ועוכר השמחות שמח על ההזדמנות להשתמש בו, סוף סוף): כן, בשבילה גיבורים עפים.
קפה נורדוי. נחלת בנימין 27, תל אביב. 050-338-8833. לא כשר
חשבון לשלושה
