פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מה יש במסעדה הזאת שהישראלים כ"כ אוהבים?

      מסעדת גרקו היוונית היא מוקד עלייה לרגל למשפחות וחבורות חוגגים, אבל האם מעבר למעטפת המתוכנתת כה טוב יש גם תוכן איכותי או שמא מדובר באריזה נוצצת ומרשרשת ריקה?

      גרקו הרצליה (יח"צ , דן פרץ)
      גרקו הרצליה (צילום: דן פרץ)

      קצת יותר מארבע שנים חלפו מאז פתח המסעדן צביקי עשת את גרקו, מסעדה יוונית, באזורי חן שבצפון תל אביב. גרקו הצטרפה לגרינברג הבראסרי בבעלותו, שהחל לפעול כמה חודשים קודם לכן, וממוקמת בצמוד אליו. עוד זמן חלף ועשת השלים סופית את ההשתלטות על המתחם עם פיצה וגלידה בבעלותו.

      כמסעדן שחושיו מעולים השכיל עשת להבין שכדי שסועדים ישראלים ינועו בכמויות אדירות למסעדות, לא מספיק להתמקד באוכל. גרקו נארזה מיומה הראשון כטברנה יוונית עולצת, שנותנים בה בכפיים, שרים ביוונית, מביאים בדרבוקה (לא ממש כלי הקשה מיוון אבל למה להיות קטנוניים) ושמחים נורא. יווני זה קונצנזוס; זה בכלל הישראלי החדש. ואולי בכלל הישן - תחשבו אריס סאן לפני כמעט חמישים שנה.

      ההצלחה העצומה של גרקו באזורי חן הביאה לפתיחתה, לפני כשנתיים, של גרקו נוספת באזור התעשייה של הרצליה פיתוח. גם שם העסק עובד נהדר. גרקו היא מוקד עלייה לרגל למשפחות, חבורות חוגגים ועוד. למרות הפופולאריות העצומה של יוון ושל מוסיקה יוונית בישראל, הרבה מידי מסעדות יווניות אמיתיות אין כאן.

      הגענו לגרקו-הרצליה בשבוע שעבר לנסות ללמוד מה קורה שם מעבר לאריזה הצוהלת. האם בנוסף למוסיקה, לדרבוקות ולשמח יש גם אוכל יווני ראוי. במילים אחרות, האם בבסיס המעטפת המתוכנתת כה טוב יש גם תוכן או שמא מדובר באריזה נוצצת ומרשרשת ריקה.

      גרקו ( , Zap Rest)
      חוריאטיקי, ראוי (צילום: Zap Rest)

      הגענו בערב שישי מוקדם, עוד בטרם ההסתערות הגדולה. הושיבו אותנו קרוב יחסית לדלת הכניסה. היה קר מאד בחוץ. מידי כמה דקות נפתחה הדלת, עוד משפחה נכנסה וגל קור הקפיא אותנו. בדקנו אפשרות מעבר. אחראי המשמרת הבטיח לבדוק אך נעלם לבלי שוב. ישבנו עם צעיפים וז'קטים. הבאנו יין מהבית והסבירו לנו שאין אפשרות לפתיחתו תמורת דמי חליצה. למה? 'כי זו מדיניות הבעלים'. את אופציות היין המועטות מאד שמציע המקום לא ממש התחשק לנו לצרוך. ציון נאות על תרבות יין גרקו כבר לא תקבל. אבל היי, למה להיות כבדים וחמוצים? צריך להסתכל על הטוב. יש אוזו לרוב ובירה תמיד אפשר לשתות.

      היינו ארבעה רעבים והתבקשנו להזמין הכל מראש, כדי שהמטבח יתארגן. מאגפי התפריט שלפני העיקריות הזמנו סלט חוריאטיקי (48 שקלים), מאפה 12 האלים (52 שקלים), סקורדליה (38 שקלים), וצ'יפס זוקיני (38 שקלים). מזה המכונה 'חם/גדול' הלכנו על גירוס עגל וכבש (68 שקלים), סובלקי מוסר ים (74 שקלים) וכיסוני גירוס (84 שקלים).

      ברוח 'אצלנו עובדים בשיטת מה שמוכן יוצא' הגיע מייד הסלט ועימו כיסוני הגירוס מאגף העיקריות. צ'יפס הזוקיני הגיעו אף הם מייד אחר כך וגם גירוס העגל-כבש. במילים אחרות, שתיים משלוש העיקריות נחתו בשולחן דקות אחרי הזמנתן, לפני חלק מהראשונות. אמרתי זאת בעבר ואמשיך ואומר: זו שיטה עקומה, נטולת היגיון קולינרי שלא באמת משרתת את צרכי הסועדים.

      לא חייבים להקפיד על סדר מופתי כמו במסעדת כוכבי מישלן מפונפנת כדי להבין שכשסועד מזמין מזטים ועיקריות לא ממש בא לו לקבל את מנת הבשר הגדולה שלו כבר בתחילת הארוחה. אפשר לשחרר קצת את חגורת סדר המנות המהודקת; אי אפשר ולא צריך לעשות אביוז לאוכל בשם השחרור הזה. בשום מטבח ים תיכוני - יווני, טורקי או ערבי - לא אוכלים את העיקריות קודם.

      סקורדיה (יח"צ , דן פרץ)
      הסקורדליה, כמה אפשר לחכות לה? (צילום: דן פרץ)

      חוריאטיקי זה בעצם סלט יווני, עם ירקות, זיתים, שמן זית ופטה. היו בסלט הרבה ירקות, טריים וטובים, פטה מוצלחת ושמן זית ראוי. הסלט היה ראוי. הבצק בכיסוני הגירוס, שישה במספר, לא היה משהו. הוא הרגיש תעשייתי. מלית הבשר-בצל מטוגן הייתה סבירה ותו לא. רוטב היוגורט-אורגנו וסלט המלפפונים ליד הוסיפו לבינוניות המסוימת מידה של חינניות.

      צ'יפס הזוקיני הצטיין. נדמה שזאת היתה המנה הכי טובה בארוחה. זוקיני מוצלחים שנותרו אל דנטה של ממש וטוגנו בלא שיסבלו משמנוניות יתר. גם הצזיקי שהגיע בצד היה טוב, בזכות יוגורט ראוי ותיבול נכון.

      עברנו לגירוס העגל והכבש, מספינות הדגל של המטבח היווני המסורתי. המנה הגיעה על פיתה יוונית עם עגבניות ובצל בגריל ורטבים: עגבניות פיקנטי, צזיקי וטחינה. היא הייתה ממש לא טובה. גירוס מהמשמימים שניתן להעלות על הדעת - לא עמוק טעמים, לא עם טאץ' נהדר המתבקש מנוכחות שומן הטלה במרקמו, מתובל גרוע. סתם.

      מאפה 12 האלים מושתת על פילו מטוגן במלית פטה ברוטב דבש עם פרג ושומשום לבן ושחור. זו מנה פשוטה ויצירתית משהו שבוצעה ללא פגמים ועשתה את שלה. העובדה שצריך היה לאכול אותה לצד שתיים מהעיקריות ביאסה.

      צ'יפס זוקיני (יח"צ , אנטולי מיכאלו)
      צ'יפס זוקיני - המנה הכי טובה בארוחה (צילום: אנטולי מיכאלו)

      הבאה בתור להגיע הייתה מנת סובלקי הדגים. זה המקום לציין שהסקורדליה (ממרח שום-שקדים-שמן זית), זו שאמורה בכלל להיות מוכנה מראש, לא הגיעה כלל עד עתה. יכולנו לוותר עליה אבל התחשק לנו וביקשנו שתגיע. זו מנת מזטים שאמורה לשמש מתאבן קלאסי לפני העיקריות. עקום לגמרי היה לאכול אותה בשלב זה של הארוחה, אבל מילא. היה הייתה בסדר.

      מה חבל שאי אפשר לומר את אותו הדבר על סובלקי הדגים - בעצם קציצות דג בגריל לצד בצל מטוגן, עגבניות צלויות, יוגורט, לימון ועשבי תיבול. לא רק שזו הייתה המנה הפחות טובה בארוחה, היא הייתה גרועה בכל קנה מידה. בארבע הקציצות היה תיבול אלים במיוחד, תוספי הירקות היו סרי טעם והעסק כולו סבל מבעיית ביצוע חריפה במיוחד.

      לא ציפינו לדבר ממוס השוקולד (44 שקלים), שהוזמן רק מטעם המחויבות לתפקיד. הוא התגלה כפשוט אך מוצלח בהחלט מסוגו.

      כשסיימנו לאכול המסעדה כבר הייתה מפוצצת לגמרי. מבט בזמנים הנקובים על החשבון המודפס העלה שכל הארוחה כולה, מרגע הדפסת ההזמנה ועד הדפסת החשבון ארכה 51 דקות. בדרך למכונית עוד קנינו גלידה מהגלדיריה הפועלת בצמוד למסעדה, תחת אותה בעלות. לא היה טעים.

      מסעדני ישראל היקרים, אתם שמסעדות האיכות שלכם נסגרות חדשות לבקרים - צאו ולמדו מקונספט גרקו: ככה עושים עסקים. משקיעים באריזה, והתוכן? ככה וככה. לפרקים הופתענו לטובה ושמחנו לגלות שהאוכל טוב מזה שמצאנו בגרקו אזורי חן בפאזת הפתיחה; אבל היו גם מספיק צלילות מטה-מטה, כאלו שמקומן לא ממש יכירן במסעדה. גם כמסעדת אווירה לכ-ו-ל-ם, סוג של ישראל ישראלי, לא יזיק אם רמת הביצוע של האוכל בגרקו תתייצב.

      גרקו, שדרות אבא אבן 9, הרצליה, 072-372-7579

      חשבון לארבעה:

      גרקו (מערכת וואלה! NEWS , גרפיקה)