"עיריית רמת גן לא תבצע אכיפה כנגד עסקים שימכרו ב-Take away. סעיף 4-ב לסיכום דיון קבינט המומחים הלאומי (פרופסורים ודוקטורים) לממשלה ממליץ לאפשר Take away. בקרב התושבים יש תמיכה של מעל 95% בעמדת המומחים. תחלואת הקורונה בעיר בירידה עקבית בשבועיים האחרונים וחלק מהעסקים הקטנים על סף קריסה. הערב החלטתי להנחות את אגף הבטחון העירוני לא לבצע אכיפה כנגד איסוף קניות Take away ולהתמקד בהפרות קורונה כמו התקהלויות בתוך עסקים. אין סיבה להגבלה המיותרת הזו קל וחומר בערים ירוקות"
כמה פשוט - 78 מילים (שגם אותן אפשר היה לצמצם בקלות), 5 אימוג'ים (דרוש בדק בית, העם התרגל כבר לכמות כפולה לפחות) וראש עיר אחד עם סיכה קטנה ביד כנגד כל הבלונים הנפוחים שמפריחה הממשלה מעל הראש שלנו בחודשים האחרונים.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
כרמל שאמה-הכהן אינו חף מביקורת, ולא מטעויות. קשה לחשוד בו גם שהוא נרתע מפופוליזם. אחרי ששמנו את הכוכביות האלה, בואו נגיד גם את מה שצריך להגיד - בוואקום המנהיגותי החריף שהתפתח כאן, עדיף שהוא (ועוד כמה דמויות מוניציפליות מרשימות אחרות) יהיה ראש הממשלה העירוני שלך, ולא, אתם יודעים, ההוא.
רמת גן, אגב, אינה בוהקת ירוק כרגע, אבל נחשו מה? המידע שקוף, הנתונים נמסרים כל הזמן לתושביה, וההחלטות מבוססות על - זהירות, פרובוקציה - מדענים ומומחים, היגיון ותבונה.
כך, מכובדות החלטות הממשלה באשר לסגר השלישי, אבל "מאחר והחוק לא מחייב אותנו באיזה סדר עדיפות לאכוף, ובעיקר מאחר שבעלות ובעלי העסקים צועקים כבר הצילו, החלטנו למקד את האכיפה בעטיית מסיכות ובהפרות תו סגול שכן מסכנות את הציבור", כלשון שאמה הכהן.
כך גם - שוב, איזה מזל - אפשר להמשיך לבקר בטאן טאי, לאסוף הביתה משהו לאכול, ולהגיד תודה למי שבאמת מגיע לו.
דוכן האוכל התאילנדי - מטבח אחורי, בר קטן וכמה כיסאות בודדים מסביב ומבחוץ (גם הם, אגב, ביוזמת העירייה), זכר לתקופה הקדומה והמתוקה שבה יכולנו לאכול בחוץ - נפתח לפני כשנה במעלה רחוב ביאליק בעיר.
יום וג'סיקה פרץ - הוא תאילנדי בעל עבר בישולים עשיר בישראל, היא פיליפינית עם יכולות ניהול ואירוח שכדאי להעביר בזום לאינספור מסעדניות אחרות - הגשימו חלום עצמאי קטן על מקום קטן עם תפריט קטן ויצאו לדרך. לא מעט פעמים חלפנו על פני הכוך הזה, החזקנו אצבעות, והבטחנו לחזור. לא פחות פעמים בחרנו לאכול במקום אחר בעיר. כמעט בכל הפעמים האלה טעינו.
התפריט, כאמור, מהודק מאוד, ומתרחב יותר בסניף חדש, בשרי יותר במאפייניו, שפתחו השניים בשכונת פלורנטין בתל אביב. יש סלט פאפאיה וסלט אטריות שעועית, שני מרקים, כמה מנות נודלס, תבשיל אחד (קארי מסמאן), לחמניות באן עם דג וקצת סושי.
מדובר באנטי-תזה לתפריטים האסייתיים שהורגלנו לפתוח בכל השנים האלה, ולפתוח, ולפתוח, ולפתוח. אין כאן בשר (כאמור, יש בתל אביב), ואין כאן בעיות יוצאות דופן. כן יש כאן דגים פופולריים ונעימים (סלמון כמובן, אבל גם טונה ולוקוס) בביצוע טוב מאוד, ובמחירים שמותירים תהייה אמיתית על הרגלי הווליו פור מאני שהצלחנו לפתח בכל השנים האלה.
אם תרצו, מדובר בכרמל שאמה הכהן של המסעדות התאילנדיות - יעילה מאוד, עושה את העבודה וכן, גם חמודה מאוד. רק נסו לבקש מג'סיקה להראות לכם תמונה של הכלב שלה.
משחק מחודש עם הטעמים. "טאן טאי 1"
לקחנו פד-תאי סלמון (55 שקלים), מרק טום יאם צמחוני (35 שקלים) ושני רולים - ספיישל סלמון וספיישל טונה, אם כי לא ברור מה כל כך מיוחד בהם אם הם רשומים בתפריט הקבוע - ב-35 שקלים כל אחד. הזמנו, חיכינו כמה דקות בחוץ, אספנו והלכנו הביתה לאכול. לא היה שם פקח. עסק קטן הצליח להכניס עוד 160 שקלים של פרנסה. ככה, מסתבר, מרגישה מהפיכה.
התחלנו בסושי, עם דעות קדומות על דגים נאים ודוכני אוכל רחוב. טעינו, שוב טעינו. הרולים היו גדולים, עשויים טוב, יציבים וכיפיים. האם מדובר בדגה הכי איכותית בגוש דן? לא. האם מדובר בסושי טוב במחיר טוב שמוציא אותך שבע ולא מתעליין עליך? כן.
משם, למרק. הגירסה הצמחונית של הטום יאם הפופולרי הייתה מהבילה, חורפית ומריחה כמו בנגקוק. בקטע הטוב של הניחוח שלה, כן? המון עשבים וירוקים חמצמצים, לא פחות מזה ירקות נגיסים, וגם תיבול שלקח עוד צעד קדימה את האיפוק שבדרך כלל גוזרות המסעדות על טבחיהן במרקי המזרח.
הפד-תאי המשיך עם הכתף מתחת לאלונקה של הארוחה הזאת, ולא עזב עד קו הסיום. קופסת פלסטיק ענקית, לא ממותגת ולא מפונפנת, עמוסה באטריות, ירקות ודג, סגרה ארוחה תאילנדית מוצלחת מאוד. הסלמון - לא בחירה שגרתית בדרך ככל במנה הזאת - לקח את מה שכבר מזמן קצת נמאס עלינו ושיחק מחדש עם הטעמים, ועם הראש שלנו. שוב, את האטריות האלה אולי לא יכינו לכם מול העיניים, אבל גם לא יגנבו לכם את הארנק בזמן שאתם מרותקים לנעשה.
שנים של צל תל-אביבי כבד פיתחו לא מעט רגשי נחיתות קולינריים ברמת גן, אבל העיר הענקית מתחילה לאט-לאט להתאפס על אוכל הרחוב שלה. נכון, הדרך עדיין ארוכה ולצד כל מטמון טעים אפשר למצוא 3-4 רשתות גנריות עם אוכל גנרי, אבל הכיוון ברור, ופוטנציאל הביסים השווה נחשף עד כה בפרומיל מהשווי שלו.
עוד פתיליות ותבשילים, עוד צעירים עם חוש יזמי ורעיון טוב, עוד שף תאילנדי שרוצה לבשל במקום משלו וגם עוד כמה כרמל, ואולי נתחיל סוף סוף לחייך בחזרה.