תפריט הטייק-אווי של "Hale and Hearty" שברוקפלר פלאזה הציע ביום חמישי האחרון 17 מרקים ללקוחותיו הניו-יורקרים. היו שם עמודי היסוד היומיומיים - מרק מעשרה ירקות, מרק עגבניות ואורז, מרק שלושה עדשים למשל - וגם להיטים מתחלפים אחרים (לזניה מפורקת, ג'מבלאיה וצ'אודר ניו אינגלנד סטייל עתיר פנצ'טה, בין היתר).
זה היה עוד יום חמישי שגרתי של תפריט מרקים דו-ספרתי, אחד מני רבים של מעצמת הקערות המנהטנית, שהציעה בעשרים שנות הריצה שלה יותר מ-500 אפשרויות לוהטות. כשאתה כבר בוחר במודע - אולי הותשת, אולי מתחשק לך נחמה במקום עוד סטורי - לעשות לאנץ' של מרק בניו יורק ונכנס לאחד מסניפיה, החוויה מזכירה יותר גלידריות ופחות פתיליות, עם טעימות וצבעים וחיוך וחום.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
אי אפשר להשוות, אבל מותר לתהות אם אי פעם תהיה לנו מרקיה כזאת כאן. לפחות כפופ-אפ של חורף. ואם תהיה, איך תהיה, ואיזה מרקים תהיה, וכמה יעלה.
השאלות האלה עדיין תלויות באוויר, אבל תשובה אחת כבר קיבלנו מ"סופלייר" באותו יום חמישי ששלח אותנו להתגעגע לניו יורק.
זאת לא הייתה התשובה הנכונה.
המון "נחמה", מעט קבלות. "סופלייר"
מיזם המרקים התל אביבי נפתח בסערה (ראיתם מה עשינו כאן?) לפני כחודשיים בפאה היחסית אלגנטית של כיכר רבין. הייפ רועש מדי, ניהול היצע וביקוש לוקה מדי (לפחות שלוש פעמים של "נגמר לנו הכול" בחמש אחר הצהריים, נגיד) ורתיעה שנבנתה במשך שנות אכזבה ארוכות מפרויקטים דומים בעיר הרחיקו אותי משם. בינתיים, נפתחה שלוחה דרומית יותר והגשם סוף סוף חזר, אז התירוצים נגמרו, וההזמנה יצאה לדרך.
לקחנו מנה אישית של מרק עגבניות ריזוטו ("בניחוחות מארץ המגף. מרק עגבניות קטיפטי עם אורז ארבוריו, פרמזן ובזיליקום", 39 שקלים) לבחינת הבייסיק, ושתי מנות זוגיות של מרקים מורכבים יותר - גונדי ("מרק פרסי קלאסי עם כופתאות עוף וחומוס בניחוח לימון פרסי", 59 שקלים) ומוליגטוני ("למביני עניין", נשבע שכך כתוב, "עוף מתובל בתערובת תבלינים הודית עם עדשים כתומות, קרם קוקוס, תפוחים, כוסברה ולימון", 59 שקלים).
שאר האופציות היו מפוהקות מדי עבורינו (מרק כתום "מלא ומנחם", ברצינות, או מרק אפונה שגם הוא - לא תאמינו - "מנחם" אך גם "מזכיר את הבית") אז השלמנו הזמנה עם מנת לחם שום ("חלומי", 18 שקלים) ונתנו לגשם, ולשליח, לדפוק.
רחוק מאיזון. "סופלייר"
ההתחלה הייתה מבטיחה. לחם השום הריח מעולה, היה חמים וטרי, שמנוני כנדרש אך לא אגרסיבי. הוא גם היה קטן מאוד, ועורר שאלות צרכניות שקשה לדלג מעליהן. נכון, יש במדור הזה פיתות שלא מחזירות עודף מ-50 ובשבוע שעבר הייתה כאן חלת שניצל ביותר מזה, אבל בכל זאת, ביס אחד, אולי שניים אם הנשך שלכם קטן, ב-6 שקלים, זה קצת מציק בראש.
וזה עוד היה החלק הטוב של הארוחה. מרק העגבניות, אדמדם ומלא אורז, לקח חזק לכיון הדלילות, והיה תפל וסתמי. "מבשלים על פלטה בחום נמוך, לפעמים לילה שלם", הפגיזו הצהרות הפתיחה של "סופלייר" לפני כמה שבועות. הלילה הזה היה כולו מים. לא קטיפה ולא "ניחוחות מארץ המגף", ועם צלוחית קמצנית של פרמזן ובזיליקום שאין לתארו אלא כרקוב.
המוליגטוני לא שיפר את המצב. מה שאמור להיות תבשיל סמיך מאוד ועשיר מאוד, עטוף אקזוטיקה והבזקי געגעוע לסופ-נאצי של סיינפלד, היה גירסת מראה חיוורת למרק שתמיד רצינו לטעום. שוב דלילות, עם עוף שחום מאוד, אך גם קשיח מאוד, ותיבול שהיה בו-זמנית - איך הם עשו את זה? - גם רחוק מאוד מהמטרה וגם מכה באף בחוזקה. משהו שבישול איטי באמת, על חום נמוך באמת, וקצת תשומת-לב, היו מסדרים. באמת. גם כאן, טוב ששאלתם, נשלחו עלי כוסברה בצלוחית. גם כאן, מצוין שהבחנתם בתבנית, הם היו מגעילים למבט.
עברנו לגונדי בהיסוס, וקיבלנו אישור מיידי לחששות. אם זה מרק פרסי "קלאסי", אז מה אכלנו כל השנים האלה במסעדות הפרסיות באמת? מילא מרק העגבניות והמוליגטוני, שהיו סתם. כאן זה פשוט לא היה טעים, רחוק מאיזון וקצת מחופף. המילים האלה נכתבות בכאב, אז בואו נלך על ויז'ואל - פשוט דמיינו קערת גונדי שלמה, על כופתאותיה והצהבהבות המפנטת שלה, נותרת מלאה, מינוס כף או שתיים, על השולחן. עצוב, לא?
"אם יש דבר שהוא כמו חיבוק בחורף זה מרק", הצהירו ב"סופלייר" על הפתיחה, ולא הרפו מהמטאפורה הדביקה הזאת עד עכשיו, מכים בה ללא הפסקה. "חיבוקים לכולם", "בואו נתחבק", "פתוחים עד שנגמרים החיבוקים" ועוד ועוד. זה נשמע מחמם מאוד על הנייר, אבל לפעמים זאת פשוט לא שנה לחיבוקים. או למרק.
"אוי איזה מבאס לשמוע על החוויה הזאת שלך הפעם", הזדהתה איתי שקד מ"וולט" בעברית של אלגוריתם כששאלתי מה נסגר עם הירוקים בתחושת שליחות צרכנית, "אני מיד מעבירה את הפידבק שלך למסעדה וכבר מעדכנת". אני מדמיין התכנסות מהירה ובדק-בית, בחינה מדוקדקת של צלוחיות התוספות ומאמץ-על *לא* לשלוח דברים שחורים ללקוחות על תחילת יום העבודה. בקיצור, אני מדמיין "Hale and Hearty".
"סופלייר", מלכי ישראל 5 בתל אביב, עולי ציון 26 ביפו