אני לא יודע עדיין להגיד איך ייראה שוק הכרמל כשתיגמר תוכנית השיפוץ הגדולה שמרחפת מעליו כבר כמה שנים. איך בדיוק ירחיבו את המסדרון הצר עד כדי חיבוק טיפתי עם נהגי המלגזות הפועלים בו כעת בחופשיות, כמה כסף יחליף ידיים ואיזה ידיים בדיוק ייהנו ממנו, מה תהיה רמת השורשיות שתיוותר בו ולמה כל זה לא קרה כבר לפני שלושים שנה?
התשובות לשאלות האלה, כאמור, עדיין אינן ידועות (אם כי כולנו, בואו נודה בזה, יודעים לדקלם אותן כבר כעת, חכמים מאינספור "שיפורים" ו"שדרוגים" ו"פיתוחים" עירוניים אחרים). השוק עמד בצומת דרכים קריטי עוד לפני הקורונה, וכל פנייה שלו הייתה מובילה לתאונת פגוש קלה אחת לפחות. אבל משהו חייב לקרות, על זה לפחות אין ויכוח.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
עד אז, או עד שהמדינה כולה תתחסן (או לפחות עד שהיא תפסיק להתייחס בתשוקה אירוטית כזאת לסגרים. ברצינות, יש סרטים טורקיים בנטפליקס עם מערכות יחסים פחות כפייתיות ויותר תבוניות), כדאי אולי להקים בחניון הצמוד לשוק את המרלו"ג-וולט הראשון, HUB תכלכל שינטרל את כניסת השליחים למתחם המותש, ישמור על קצת השפיות שנותרה בו ואולי אפילו יאפשר למבקרים תמימים לצאת ממנו בחיים.
ואם כבר שוק, ושפיות, ומשלוחים, בואו נדבר על דוכן שמצליח לחבר את הכול בלי עזרה מאף אחד (ועם ממש טיפה עזרה מוולט).
יותר משש שנים עברו מאז שנאור כהן פתח את "השומר 1" בסמטה היוצאת מלב השוק. הוא לא היה הראשון לחבר את התוצרת הטרייה מהדוכנים לכדי אוכל רחוב מהיר והגיוני, אבל הוא בהחלט היה שם עוד לפני המהפיכה הגדולה, מתניע אותה, מלבה את האש ורואה אותה גועשת וגוברת מול העיניים. בעצם, בואו נפרגן את הדרוש פירגון - "השומר 1" הוא ממבשרי מהפיכת הסטריט-פוד של שוק הכרמל, חד-משמעית.
כהן יצא אז לדרך עם תפריט צלחות וכריכי חלות, חציל וכרובית ושקשוקה. שש שנים אחר כך, ולאחר דילוג קליל לעברו השני של הרחוב והתעלמות קלילה עוד יותר מהכשל הלוגי של שמו, "השומר 1" התייצב ב"השומר 2", והמשיך לרוץ תוך כדי תנועה.
"השומר זה שוק הכרמל ושוק הכרמל זה השומר", נכתב בפומפוזיות באתר האינטרנט של הדוכן. חשבנו שיהיה מעניין לראות מה קורה שם כרגע, לבחון האם העוגן הכרמלי אכן מחזיק מעמד, ולבדוק מקרוב איך שורדת חלה רכה עם מילויי ענק נסיעת קטנוע בלתי מתחשבת. התוצאות, גילינו מהר מאוד, מצדיקות אפילו משפט כל כך מוריד-תיאבון שכזה.
לקחנו כרובית מטוגנת בלימון חריף (טחינה, רסק עגבניות, בצל אדום, כוסברה, 32 שקלים), "חציל בלאדי אש גלויה" (עם אותם מלווים ובאותו מחיר), שעועית ירוקה צרובה עם שום ולימון (שמן זית, פלפל שאטה ושקדים קלויים, 29 שקלים) לראשונות.
שלושה כריכים המשיכו איתנו לעיקריות - ערוק סביח (טחינה, עמבה, חריף, ירקות טריים, חציל, ביצה ופטרוזיליה בחלה, 54 שקלים כולל תוספת פלחי תפוחי אדמה מטוגנים), שניצל (איולי צ'ומה, חריף, מיץ לימון, ירקות טריים וכוסברה בחלה, 59 שקלים עם אותו צ'יפס) וגם "מעורב פועלים ירושלמי" (טחינה, עמבה, חריף, רסק עגבניות, בצלים וכוסברה בתוך חצי כיכר לחם, 59 שקלים עם - הבנתם כבר).
על פניו, זאת הייתה הזמנה נורמטיבית שעשו עיניים ישראליות המורגלות כבר לצערן לראות "כריכי חלה" שהם מקסימום סנדוויץ'-ביס, וראשונות שמפלרטטות יותר לכיוון צלוחיות מאזטים. בפועל, זאת הייתה הזמנה אולד-סקול, ענקית בכמויות ונדיבה מאוד בתכולה, בתוספות ובכל השאר.
הראשונות התוו את הדרך, בטעם ובוויב. כרובית שחומה ורכה, נטועה עמוק בתוך להקת קצב ישראלית ותיקה ומוכחת של טחינה-רסק-ירוקים. חציל קלאסי, מעושן וכמעט ממרחי במרקמו, בלי התייפיפויות ובלי התחכמויות, וגם שעועית מפתיעה למדי, עדיין פריכה, עדיין נגיסה, עם המון פרוסות שקדים ואפיל לימוני.
זה גם היה השלב שכבר די שבענו, אז ברור שפתחנו את שקית הנייר השנייה. כריך הערוק הענקי היה בפשטותו 50 גוונים של רוך, מהחלה דרך החציל-ביצה הסביחיים וקציצות הירק, וכלה בצד השני של אותה חלה. הכול ביחד, באותו ביס אחד אימתני, עם ערימת מפיות ליד.
אותן מפיות נדרשו גם ליד חצי הכיכר שהחזיקה מעורב ועמדה במשימה בגבורה שדורשת אותות ועיטורים. המעטפת הפחמימתית - הכלאה נבונה בין פוקאצ'ה ולחם אחיד - מולאה בשוק בכמות כיפית של מעורב לוהט ובלא מעט דברים טובים אחרים, נארזה ונשלחה לדרכה. כשנפתחה בבית, היא עדיין הדיפה אדים חמים וטעמים מצוינים של פלאנצ'ה. ספק אם זה אכן מעורב "פועלים ירושלמי", ספק אם למישהו אכפת.
כריך השניצל סיים את המשתה עם גירסת ה-היינו-כאן-עם-הדבר-הזה-לפני-כולם-תודה של הפוד-פורן הפופולרי מ-2018. השניצל הגדול והעבה החזיק מעמד מספיק כדי להיות עדיין השחקן הראשי בסנדוויץ' הזה, ועדיין היה נדיב דיו כדי לשתף את הממרחים והתוספות בפנים במשחק. גם אותו, אגב, לא הצלחנו לסיים.
יש משהו מאוד FOMOאי בטור ישראלי של ביקורת אוכל רחוב. קורונה או לא קורונה, הדוכנים נפתחים, התפריטים מתעדכנים והמנות מתחדשות על בסיסי יומי לפחות. מקומות ותיקים יותר - שש שנים בוודאי, אבל גם הרבה מתחת לזה - עלולים להסתכל על כל ההתרחשות מהצד ולתהות אם הם לא צריכים להצטרף אליה.
למזלו של "השומר 1", ולמזלנו, התחושות הללו דילגו עליו, לפחות בכל הקשור למרדף חסר סטייל אחר הטרנד הבא. פה ושם אפשר לאתר כאן איזה כריך חדש או חומר גלם שלא היה קודם, אבל הקונספט נותר כשהיה - נטול קונספט. יש חלות, יש צלחות, יש אתר למשלוחים. שהאחרים ידאגו לכל השאר.