"כשיוצאים לשטח, צריך להבחין בין הקולות של הציפור. יש ציוץ של אהבה, ויש ציוץ של חרדה, ויש ציוץ של הפחדה. כל מה שצריך זה להקשיב"
מצחיק שיעקב חיאט ממסעדת שראביכ מדבר איתי על ציוצים, כי ציוץ הוא גם הסיבה שיצרתי איתו קשר מלכתחילה. אם כי - וצריך להודות בזה מיד - הוא עוסק במהות ובתוכן ואני בסך הכול גללתי אצבעות עצלות בטוויטר. הוא מדבר על ציוצים של ממש, ואני כל כך רחוק מזה שזה מביך.
ובכל זאת, ציוץ הפגיש בינינו אתמול:
יד על הלב, דמעות בעיניים. לילך וולך מדווחת מהשטח:
לילך וולך המצוינת-תמיד שלחה אותי בלי לדעת לבירור מעמיק עם חיאט על גורלה של שראביכ המעולה שלו בכפר ראמה. הממצאים מורכבים, אך המידע הגולמי נכון: אימפריית האוכל הצפונית עומדת לסגור דלתות בסוף השנה הנוכחית, זה כן. אבל יש גם חדשות טובות.
"שראביכ היא כמו ציפור שנודדת ממקום למקום, ופה היא תסגור בדיוק עשר שנים בסוף השנה הזאת", התפייט חיאט, "כל הזמן הזה רציתי למסור איזה משהו לעולם, ואני חושב שמסרתי. מי שלקח לקח, ומי שלא - לא".
בפשטות, הבשלן הוותיק, בן 68 בינואר הבא, מודה בעייפותו. "אני רוצה לנוח קצת. כל הזמן חיפשתי את הדברים. אף פעם לא חיכיתי שיביאו לי אותם. עכשיו הגיע הזמן להוריד הילוך".
חיאט עבד במשך שלושה עשורים במחלקה הסוציאלית בבית החולים בצפת ("אף פעם לא עזבתי את התפקיד, עד היום אני לא מסוגל לראות אדם או עובד שרע לו"), ויצא משם עם מסקנה אחת מרכזית - "30 שנה של טיולים בבית חולים, מחדר הלידה שלמעלה ועד למקרר שלמטה, ואני יכול להגיד בלב שלם שמלמטה למדתי הרבה יותר מאשר למעלה".
תפיסת העולם הזאת הובילה אותו לפתוח את שראביכ (שראביכ היא חלקת אדמה מהכפר איקרית שממנו פונתה משפחתו ב-1948, לפני שפנתה לראמה) ולמזג אותה עם אהבתו הגדולה לטבע. "איש היער", כהגדרתו העצמית, יצא מאז אלפי פעמים ל"שטח השיפוט" שלו, וחזר רק כדי להגיש אותו על צלחת.
"חרשתי אותו וחפרתי באדמה שלו", תיאר, "ואני מכיר אותו וכל פינה בו וכל שביל שלו, עד כמה שאפשר להגיד דברים כאלה".
התוצאה היא אוכל ביתי מאוד, קטן-גדול שכזה, מחובר לטבע ובשנים האחרונות גם צמחוני לחלוטין. "זו מסעדה של אוכל ביתי הטוב ביותר מסוגו, אוכל שכיף לאכול", כתב אבי אפרתי אצלנו לפני שבע שנים, "אם יש דבר כזה 'טרואר' מקומי, אין ספק שהוא נמצא במקומות כמו שראביכ".
אז היו על השולחן במיה לימונית ותבשיל של עולש בר, אך גם נקניקיות ועוף על בצק. היום תמצאו שם מה שהביאה האדמה. "אני יכול לרדוף שני קילומטר אחרי ריג'לה, ואם צריך אספרגוס-בר לחביתה, אני אשיג אספרגוס-בר לחביתה", סיפר חיאט, "וכן, גם פטל-יער לחציל, ופרי של אלה ארץ-ישראלית לחריף"
כששומעים אותו, מבינים מניין מגיעה העייפות, אך מבינים במקביל שאין לו שום כוונה לעצור. כאן, למי שמחפש אותן, ממתינות גם החדשות הטובות.
חיאט לא יודע בדיוק מה יקרה כשהדלת תיסגר. "לא חשבתי בדיוק מה אני אעשה, חוץ מלשחזר חלק מהחיים שהיו שלי, ולהיות עם הנכדים קצת יותר".
האבא-סבא הגאה - שלוש בנות, ובהן אחת במדריד, וארבעה נכדים - חיפש בתחילה "מישהו או מישהי למסור להם את המתנה הזאת", אך המהלך לא צלח. "בשבילי, לחפוף בן אדם זה אומר גם לשבת איתו תחת עץ חרוב, ולהסביר לו שיבין שזה גרגיר אחד, זרע אחד, ושיש שורשים לכל דבר. כמו בני האדם. צריך לטעום ולא רק לאכול, להקשיב ולא רק לשמוע, להסתכל ובאמת להתבונן בדברים". מתנה כזאת, אני חושב מיד, אי אפשר למסור כך סתם.
הפתרון יגיע, כך נראה (ומקווה) משיתוף פעולה פוטנציאלי עם חבר קרוב, שינביט בשלב מאוחר יותר ארוחות בוקר מעשה ידיו הטובות של חיאט, במתכונת של שלוש פעמים בשבוע. "ככה התחלתי הרי, עם קצת חומוס ופול, חביתה ושקשוקה", שיחזר. עוד מוקדם לשטוח את הפרטים של הסיפור הזה, אבל בלוטות הטעם כבר מאותתות בחוזקה לבלוטות הרוק.
*המצב* גרם לחיאט להתכנס לאחרונה בתוך עצמו. "האווירה, האוויר ומזג האוויר", כהגדרתו, יחד עם הבלגן והאנשים. "הכול משפיע עליי, אני לא חי בבועה, זה גרם לי להתקפל".
כעת, חצי שנה לפני הסוף (וההתחלה החדשה), הוא משתדל לאתחל את הפסימיות. "יש ל בראש כל מיני מחשבות, דברים פשוטים, אבל אני לא יודע אם אני אגיע למסקנות", הוא צוחק, "הרבה פעמים אני מתעורר בבוקר ומרגיש שאני טיפש יותר, אבל חמש דקות של מחשבות טובות, והמרץ מתחדש לי".