לא רק האנגאובר: הבוקר שאחרי החגים

אין דבר מבאס יותר מלהתעורר ביום הראשון הרשמי אחרי החגים ולהבין שכל הטוב הזה נגמר. כן, כמובן אני מדברת אליכם, אנשים ללא ילדים או כאלה שהילדים שלהם כבר גדולים ובאמת מצליחים ליהנות מהחגים שנופלים באמצע השבוע כמו שצריך. אז כן, את היום הראשון של אחרי החגים העברתי די בטוב, וביום השני, שנפל למזלי רגע לפני סוף שבוע נוסף, החלטתי שאני מקדישה לניסיונות אסקפיזם אפשריים הכוללים אלכוהול משובח וטיפים לכל מי שיתקשה לחזור לשגרה. תראו, כשמדובר בתל אביב, לברוח לכמה שעות מהמציאות זה תמיד קל. אם כי, הרכבת הקלה, הפקקים ועמדות בדיקות הקורונה המפוזרות ברחבי העיר מסייעות לנו להשאיר בזיכרון את העובדה שפה זה לא אירופה, זה המזרח התיכון חביבי ואתם תסבלו כי לכך נועדתם עוד מתקופת התנ"ך.

כשהתעוררנו בבוקר, אחד מאיתנו נשען על השלט של הטלוויזיה שנפתחה על נטפליקס ובישרה כי אמילי בפריז הולכת לשוב בעונה שנייה. מיד שמחתי, כאילו מדובר באיחוד המדובר של סקס והעיר הגדולה, ושיוועתי לאסקפיזם. אחרי כמה שעות ספורות של עבודה החלטתי שזהו זה, אני לא יכולה למשוך עוד את המציאות ואני חייבת יין, בכל זאת יום חמישי היום ואפשר להוריד הילוך. חשבנו לקפוץ לדרינק צהריים קליל אבל כל הסיפור הזה של הזמנת מקום מראש בימי חמישי הפכה להיות מתישה וגרמה לי לרצות לקחת טייק אווי ולאכול בבית. אלא שאז נזכרתי שבדיוק יממה לפני כן נפתח לתקופת הרצה הסניף השכונתי של הדליקטסן, בדיוק היכן ששכן בעבר הבראסרי בואכה כיכר רבין. זום אאוט קטן להיסטוריה, ובדיוק לפני 18 שנה כשעוד הייתי כתבת מתחילה ושחקנית כושלת, ישבתי עם מי שהיה בן זוגי דאז לקרפ סוזט של נחמה, אחרי שהיינו יוצאים מהתיאטרון ומתנחלים שם כמעט עד אור ראשון של בוקר, חולקים קרפ סוזט בתקציב מוגבל ושותים הרבה יין.

מאז התבגרתי, התברגנתי, עברתי לגור בשכונה צפונית יחסית של העיר, והבראסרי הפך להיות הקפה בדרך אל, והדינר בדרך חזרה הביתה בעיקר בימי שישי בערב. כשהוא נסגר ביכיתי אותו על זיכרונות הילדות והאסקפיזם שסיפק לי. ועל אף שיש לי ליד הבית סניף של בייקרי ממנו אני רוכשת מפעם לפעם קפה קר ולחם מחמצת מיוחד, ממש קינאתי בחבריי המתגוררים בצד המגניב של העיר ליד הדליקטסן המקורי. והנה רותי ברודו (וגילוי נאות: זה לא ממומן, שילמתי מחיר מלא), פתחה במקום הבראסרי סניף של הדליקטסן, שעדיין לא ממש מתופעל באופן מלא (בחוץ עדיין אין עוד מקומות ישיבה מסודרים). אבל הבר של הבראסרי עוד קיים, המעדנייה מושלמת כרגיל, והעיניים שלי יצאו מחוריהם כי מעדניות איך לומר - עושות לי את זה לעת זקנה.

לידיעה: אם אתם מגיעים עד 16:00 עוד אפשר להנות מתפריט צהריים, אבל אנחנו איטיים, והלכנו לקנות סטוקים של ג'ין וטוניק לוויקנד אז הגענו ב 16:10 בדיוק לתפריט אפריטיף. בהתחלה התבאסנו כי היינו רעבים אבל מסתבר שהיינו סתם עיניים גדולות וזה הספיק. רוזה יבש על הבר, ביס של משהו יותר מידי טעים על לחם שאסור לי לאכול אבל ניחא, ואני אמילי בפריז עונה שנייה. או טליה בתל אביב, בגל הרביעי. על אף טיילת האנשים שנכנסו לראות ולקנות, עדיין משהו בתחושה הבועתית נשמר.

הנה כיכר רבין, הנה המאהל של פיקוד העורף ובדיקות הקורונה, הנה פקק באבן גבירול, אבל היי, אני שיכורה באמצע היום וזה ממש לא אכפת לי. כשירדתי שתויה (בזכות שני צ'ייסרים מכובדים על הבר ובטן ריקה), ראיתי את הגברת ברודו והזמן עצר מלכת. אמרתי לה שאני אוהבת אותה וחזרתי לשולחן לשתות כוס מים לפני שאני מקימה את עצמי בחזרה הביתה.

תל אביב היא עיר נפלאה לאסקפיזם, וחגים זה טוב אבל גם שגרה היא עסק לא רע בכלל. "אם טוב לך אז את צריכה לשמוח גם ביום יום" אמר לי איש מבוגר שישב לשמאלי ושמע את שיחת "החזרה לשגרה" המבאסת שלי שניהלתי בקול רם (כנראה מידי). הנהנתי בהסכמה, לפעמים צריך מישהו מבחוץ שיזכיר לך שבעצם הכל בסדר והבחירה לאושר היא בידייך. העיקר שיש יין טוב.

המלצת היין השבועית שלי היא עדיין במוד של חופשה. ומה לא מזכיר חופשה כמו משקה ready to drink שבא בפחית, בצידנית, או במקרר לקמפינג, שבדיוק ראיתי שמישהו מוכר בקבוצת הפייסבוק של השכונה. MINE הוא מותג יין ישראלי, שמייצר יין בפחית, היזמים הם רועי יצחקי וגל זוהר, ויכול להיות שנתקלתם בפחית הזו לאחרונה. רוזה, ויין לבן שאפשר לקרר מאוד לפני שיוצאים לים או לפיקניק - שניהם כמובן יבשים, קלילים וטעימים מאד. פותרים את הבעיה של זכוכית בים, וגם איכשהו להסתובב עם פחית אלכוהול ביד ב 11 בבוקר זה הכי "חגים ספטמבר 2021". תכלס? הייתי לוקחת עוד חודש כזה.