סאן יאנג: כן, אולי ייתכן שאפשר לקרוא לזה פיוז'ן. לא, הוא לא מוצלח

לא מעט ביקורות על מסעדות חדשות נכתבו כאן בחודשים האחרונים, היו ארוחות טובות ממש והיו גרועות ממש, אבל לארוחה שאכלנו בסאן יאנג יש ז'אנר משלה

סאן יאנג (צילום: גלי איתן)

קבוצת "פו סושי" אחראית בשנים האחרונות להצלחות מסחריות לא מעטות. זה התחיל עם פו סושי בצפון תל אביב ונמשך עם נוץ' ברמת השרון, נישי בנתניה, קיסו בקרית אונו וסטודיו בצפון תל אביב. לאחרונה, במקביל להשקתו של מלון אינק ברחוב ברנר, פתחו מסעדני הקבוצה את סאן יאנג, בקומת המרתף של המלון.

שני גרמי מדרגות מובילים מקומת הלובי האלגנטית לקומה שמתחת. אפלולית גורפת מקדמת את פני היורדים במדרגות, אלגנטיות עכשווית מושקעת ניבטת מכל פינה, בר גדול פעיל בטבורו של החלל ופסקול עדכני שלא מפציץ בווליומים. כל אלו חוברים ליצירת אווירה שמשלבת בהצלחה יתרה בין נונשלנטיות למכובדות ותחכום. רואים שמאחורי החלל הזה עומד לא רק משרד מעצבים שיודע את עבודתו אלא גם מסעדנים מנוסים ומקצועיים. בשונה מקיסו למשל, שנועדה לספק מרחב לסועדי "כל המשפחה" מהפרברים, סאן יאנג נועדה לסועדים ובליינים מהסוג הבוגר והמנוסה. ואכן, כזה בדיוק היה פרופיל הסועדים במקום בערב בו סעדנו שם.

להבדיל משאר מסעדות הקבוצה, שאינן מתיימרות לייחוד קולינרי ומוגש בהן אוכל פן אסיאתי גנרי עם הטייה קצת מתקתקה והרבה פופוליסטית, כאן הצהרת הכוונות יומרנית קצת יותר. בסאן יאנג, שאת מטבחה מוביל אלעד פיניש, מדברים על פיוז'ן אסיאתי-ים תיכוני. מדובר באתגר, שלא לומר יומרה שקשה להפריז במימדיה.

בתפריט חמש מנות עיקריות בלבד, שאחת מהן עוף, שניה סלמון ושלישית סטייק. במילים אחרות, די מהר מבינים שהעניין לא נמצא באגף זה של התפריט. לעומת זאת, סקציית הראשונות ומנות הביניים מגוונת ויש גם עמוד תפריט שלם המתמקד בסושי. מגוון ככל שיהיה אגף התפריט הנסוב סביב ראשונות ומנות ביניים, קוהרנטי הוא לא. סדר המנות מוזר משהו ותחושת חוסר המיקוד ואי ההנמקה בולטת. כמעט בכל אינטראקציה איתנו הזכיר המלצר את קונספט הפיוז'ן האסיאתי-ים תיכוני של המטבח, אבל צריך לעמול מעט כדי לחלץ מהתפריט מנות שישקפו פיוז'ן. השתדלנו לעשות כן, אף שסביר להניח שרוב הסועדים בסאן יאנג לא באמת יבחינו בנוכחות הקונספט, וגם לא ייצאו עם תחושה שזו הארוחה שזה אך סיימו.

עוד בוואלה!

מיכאל ביסטרו: הכי טובה באיזור, בפער

לכתבה המלאה
(צילום: גלי איתן)

ויתרנו על המנות הלא מאד מפתות מסקציית העיקריות והלכנו על חמש מנות סושי, ראשונות וביניים. התחלנו עם סשימי רול (59 שקלים). היו שם חמישה עיגולים שבמרכזם טונה אדומה, סלמון ובס, עם אבוקדו ועירית, שנעטפו באצת נורי ומלפפון. באמצע היה רוטב ויניגרט עגבניות צהובות. זו הייתה מנה מהז'אנר הפוטוגני, כזו שמצלמים ומעלים. מעבר להיותה תפארת אינסטה, הרגישו בה יותר את המלפפון ןהאצה ופחות את הדגים והאבוקדו. אותה חכמת מרקם מדויקת, שיודעת לתת עבודה בסושי טוב, נפקדה ממנה לגמרי. הרוטב, זה שאמור היה להוסיף את אלמנט הפיוז'ן, סתם קלקל והיה מיותר אבל אין ספק שהוסיף צבע והדר לצילום.

דלינו את מנת סביצ'ה האינטיאס (59 שקלים) ממעמקי הפן אסיאתיות הגורפת של התפריט כדי להמשיך לחקור את נבכי שילוב ההשפעות במטבח. בעצם, זו הייתה מנה שעיקרה לא ממש אסיאתי: ברוסקטה, אינטיאס קצוץ, ויניגרט עגבניות צהובות, לימון כבוש, עשבים טריים. נכון, היה גם יוזו אבל בין קצת יוזו (במקום ליים) במנה, לפיוז'ן ארוכה הדרך. זה היה פתיח בטעמי ים תיכון, שטופל ללא דופי - ברוסקטות טובות, דג קצוץ טרי ורענן, תיבול מהסוג הפשוט, נטול היומרה והחביב.

המנה הבאה, אנילוטי סרטנים (68 שקלים), משלבת פחמימה מעולם התוכן האיטלקי. היו בה חמישה כיסני אנילוטי קטנים מאד, מבצק רבוך, ממולאים בבשר סרטנים, כרישה וקרם מסקרפונה ברוטב יין לבן, חמאת שום, צ'ילי ולמון גראס. זו הייתה מנה קטנה מדי, עם אנילוטי טובים כשלעצמם אבל עם קונספט קצת מופרך: במלית היה כובד וברוטב היה כובד רב, שהנגיעה הלימונית בו לא סייעה לאיזונו. כן, אולי ייתכן שאפשר לקרוא לזה פיוז'ן. לא, הוא לא מוצלח.

טטאקי (68 שקלים) על בסיס סינטה עגל היה המנה הבאה. בשר הסינטה נצרב מבחוץ ושמר על צבע אדום מלא מבפנים. לצידו הגיע תפו"א קריספי ואת הכל עטף הרבה מאד רוטב על בסיס ציר עגל מהול בהרבה יותר מידי קרמל סויה. אם זה לא קרה עד עכשיו, כאן זה לגמרי הגיע. נזכרנו בערימות המתק שפגשנו בארוחה במסעדת קיסו, שרמות הגלוקוז בה הרקיעו שחקים. אז זו הייתה עוד מנה כזו, מתוקה, גנרית, לא בעייתית בתוך הז'אנר שלה שאיננו אהוד במיוחד על כותב שורות אלו, אבל בטח שלא יצירתית או מעניינת.

שרימפס קריסטל (60 שקלים) היו המנה האחרונה שלפני המתוק. שישה, אולי שבעה שרימפסים קטנים, נחו ברוטב על בסיס חמאת הדרים וטוגראשי, צ'ילי, שום, ועירית,שעוטרה בשמן בזיליקום עם לחמניית חלב יפנית בצד. השרימפס היו צמיגיים ולא הרגישו מהסוגה העילית של עולם התוכן. גם לא הרוטב, שלקה בכבדות יתר וכמו יותר מדי מנות עד כה לקה באיזונו.

לצד האוכל דגמתי קוקטייל או-רן אישי (52 שקלים) על בסיס ויסקי ברבן עם חליטת תה שחור, קני סוכר וביטרס. זו אמורה להיות ורסיית הבית לאולד פאשנד, מבוסס הוויסקי, עם נגיעת סוכר וקליפת תפוז. במיטבו, זה קוקטייל כבד, ללוגמים מנוסים, שלא מחפשים מתוק באמת בקוקטייל שלהם. ורסיית סאן יאנג, כמה לא מפתיע, זכתה לוויסות עוצמות בוטה מידי, עם חליטת התה וסוכר רב מדי, והרגישה כמו אופציית הוונאבי, למי שנדמה להם שהם לוגמים רציניים.

(צילום: גלי איתן)

חלקנו קינוח פיסטוק לימון יוזו (52 שקלים) עם בסיס עוגת פסיטוק, קרם לימון, פיסטוק קלוי, ג'ל יוזו ומרמשלו שרוף מעל וכדור גלידת עוגת גבינה וליים בצד. הקרם היה סביר אך גנרי ונטול ייחוד, הבצק בעייתי למדי והגלידה די ככה. כל התשלובת קרנה סתמיות שגרתית.

לא מעט ביקורות על מסעדות חדשות נכתבו כאן בחודשים האחרונים. היו ארוחות טובות ממש והיו גרועות ממש. זו ללא ספק הייתה הסתמית מכולן. לא אכלנו אוכל באמת רע. בשום אופן לא אכלנו טוב, אבל גם לא באמת סביר. "סתמי למדי" ו"בינוני ומטה", אלו היו האסוציאציות המיידיות שלנו אחרי ששילמנו, במדרגות מהחלל המוצלח ללובי המדוגם.

לפעמים אתה יוצא ממסעדה אחרי ארוחה בת כמעט שעתיים, שבה דגמת שש מנות מהתפריט וקוקטייל אחד, ומאומה לא נחקק בך, לטוב או לרע. כך נראית ומתנהגת סוגת הטפלון הקולינרית וסאן יאנג היא לא הראשונה ובטח לא האחרונה מסוג זה להיוולד. יהיה לזה קהל. תמיד יש למקומות כאלו קהל. אבל למי שמחפש אמת, עניין ואינטגריטי קולינרי, להבדיל מאריזה מהוקצעת אך חלולה למדי, לא בטוח שיש מה לחפש שם.

סאן יאנג, ברנר 14 ת"א, 03-5030098

(צילום: מערכת וואלה!, מערכת וואלה!)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully