שותים וצופים: סרטים שעושים חשק לדרינק

אני לא יודעת מה אתכם, אבל אם אני הייתי אחראית על הלוח השנה והאווירה הכללית, הייתי הופכת את הימים האלה של "בין החגים" לשגרה. כולם מסתובבים מסביב במעין חצי קלאץ', נטולי דאגות כי את כולם את דחו ל"אחרי החגים", ומשום מה מאד היה קל לי לקבוע אפריטיבו כבר בחמש אל תוך השקיעה כמעט עם כל מי שהצעתי לו. בינתיים, העובדה שאין לנו יותר מידי מחויבויות משפחתיות ובטח שלא ילדים, סייעו לנו למקסם את מסורת "מועדון הסרט הטוב" של שבת בצהריים, ולהוסיף אותה גם לימי החג. אז הנה כמה המלצות לסרטים ודרינקים קונספטואליים תואמים (כי כזאת אני, אישה מעצבנת של קונספטים), שיעבירו לכם עוד את חול המועד.

יש משהו שמרגיז אותי בג'וליה רוברטס. זה הרגיז אותי מאז ומעולם, עוד בימי "אישה יפה" שראיתי 500 פעם ואפילו אהבתי, אבל לא הצלחתי לפתח כלפיה גירל קראש. לא יודעת למה היא מעצבנת אותי כל כך. כשדובר בסרט עם ג'וליה, העדפתי ללכת לתקופה המוקדמת שלה, בה היא הייתה יחסית נסבלת (ולא כמו השטויות שהיא עושה עכשיו עם ג'ורג' קלוני). מיסטיק פיצה הוא סרט מושלם לאלכוהוליסטים, רוח נעורים, לילי טיילור וחתיך שאני לא יודעת אף פעם את שמו.

זו הייתה הזדמנות לבדוק פיצה חדשה ליד הבית בשם "אסתריקה" (משובחת ביותר!) אין להם פפרוני כמו ששמוליק ידידי המליץ, אבל לקחנו טבסקו חזק בצד ואת ה BITTER WHEAT החדשה של מבשלת שקמה. אני מרגישה קצת כמו דודה שלה, אחרי שלפני חצי שנה ביקרנו בשדות השעורה ממנה ייצרו חלק מהלתת שבבסיסה. באותו זמן היא עשתה את צעדיה הראשוניים, היום היא כוכבת! אפילו יותר מג'וליה רוברטס.

יש לומר "דה ביג צ'יל" סרט שההורים שלי חרשו עליו ועל האלבום שהפך להיות פסקול ילדותי. אולי הפסקול הטוב ביותר שנעשה אי פעם, ואתם מוזמנים לתקן אותי אם לדעתכם אני טועה. את הסרט עצמו לא אהבתי בזמנו, כי כל החבר'ה בני השלושים פלוס נראו לי אז זקנים וממורמרים. היום כשאני כבר יותר מבוגרת מכל כוכבי הסרט, נותר לי רק לשמוח שאין לי את הבעיות שיש להם.

בהתחלה חשבתי להזמין סושי, אבל זה כ"כ לא מתאים למרווין גיי, אז נסענו ללוינסקי והלכנו על משהו ים תיכוני כזה אבל של אנשים מבוגרים. לא בלאגן בקוס, אלא ריזורט של משבר אמצע החיים בכרתים. היין היה 'בוטארי כרתיקוס', מכרתים, זה תמיד מוזר לשתות יינות טעימים במחיר שלא מגיע לחמישים שקלים. הבעיה, שזה מסוג הבקבוקים ששותים כמו מים בלי לשים לב, עד שלרגע הבטתי עליו (על הבקבוק) ואמרתי לו: You remind me of Alex.

כשהייתי ביסודי היה לי בכיתה ילד שחי תקופה עם ההורים שלו במקסיקו בשליחות. עזבו את זה שהוא היה חתיך אש, בלונדיני וקראו לו אלכס, בכל יום הולדת אמא שלו היתה מכינה פיניאטה והיינו מכים בה. אטרקציה לילדים ישראלים שגדלו על חצי פיתה עם חומוס ומלפפון חמוץ. אחר כך הייתה לי חברה טובה בשם אתי, שההורים שלה היגרו למקסיקו, ואיכשהו המדינה הזו נחקקה אצלי תמיד בקטגורית ה- "טו דו ליסט" שאני צריכה להחתים יום אחד בדרכון.

הים באוקטובר אם לא שמתם לב הוא הים הכי יפה בשנה. ויש משהו בחופי תל אביב בשעות מסוימות בעיקר מוקדמות, שיכול להזכיר איזה חוף נידח במדינה רחוקה אי שם. באחת הגיחות לים אמרתי שמתחשק לי קוקטייל וטקילה וכשחזרנו הביתה חיכה לנו בראד פיט עם תרגום מובנה. אז פתחנו 5 שקיות של נאצ'וס עם רוטב גוואקמולי תעשייתי מ-אם פם.

בקבוק של טקילה 'וולקן' חיכה לי כבר מהחג הראשון, יש לה סיפור מעניין שהתחיל לפני מאתיים אלף שנה עם התפרצות הר געש בחאליסקו שבמקסיקו, התפרצות שגרמה לשינוי מבנה הקרקע והענקת איכויות לאדמה עשירה במינרלים (לאבה זה בריא!), היא מיוצרת בעבודת יד מאגבה כחולה (ללא תוספות) משני אזורים בחליסקו. ואנחנו שתינו רפוסאדו מוזהבת ומאד פירותית. יש לה ארומות תפוח, דבש ואפילו אפרסק וכזו שמרגישים בה את החבית. המלצת הגשה: לא לערבב עם כלום. פשוט שוט מושלם לשנה החדשה