יום רביעי האחרון היה היום שבו אשדוד עמדה מלכת. עמדה, והמתינה. הדי מבצע "מגן וחץ" עדיין לא זלגו מחוץ לגבולות רצועת עזה אבל סיבוב בוקר בעיר הבהיר היטב שהפרשנים הביטחוניים המנוסים ביותר, החכמים ביותר והצודקים ביותר אינם מבזבזים להם ולנו זמן מסך טלוויזיה, אלא מאיישים את בתי העסק בעיר הדרומית הגדולה. והם ידעו.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
כל המנות, כל הסודות: המדריך המלא לפסטיבל תל אביב EAT
ידעו שרקטות הן עניין של זמן. ידעו לא להפעיל את המאווררים הרועשים בחוץ כדי שכולם יוכלו לשמוע את האזעקות. ידעו שעדיף לשחרר עובדים הביתה כדי שיהיו עם הילדים ולא יעבירו זמן בניקיונות-שווא, וידעו, בדם ובאש, שהוראות פיקוד העורף הן לא משחק. הדבר היחידי שהם לא ידעו זה מה יהיה עם המלאי, הבשר והירקות, הדגים הטריים והאוכל שכבר מחכה. אני כותב "לא ידעו", אבל יודע שגם את זה הם ידעו. רק הדחיקו קצת.
וכך, בשעת צהריים, חדרה האזעקה הראשונה את דלתות הזכוכית הכהות של פסקדו, ושיחררה מכולם אנחה של "לפחות עכשיו כבר לא מחכים". כמה לא מפתיע שרק אדם אחד התעכב בדרך למרחב המוגן של המסעדה, מסרב להשאיר אחריו צלחות מלאות לטובת הלא נודע. הייתם מאשימים אותי?
מזימות פסטיבליות טעימות. פסקדו
יחי זינו אייש באותן שניות את מה שהוא מכנה "המשרד", ובפועל הוא שולחן פינתי לשישייה, שפנוי עבורו רק בימים שבהם המסעדה הוותיקה שלו לא עולה על גדותיה. כלומר, רק בימים של אזעקות, וגם זה בקושי.
פסקדו הייתה מלאה, אבל מנהליה ועובדיה, מארחותיה ומלצריותיה כמעט צחקו לי בפנים כשהתפלאתי, מבהירים שמה שאני רואה הוא רחוק מעמוס, מקסימום חצי הכוס המלאה.
זינו עצמו לא צחק, אבל גם לא ביזבז זמן על דיכאונות וייאוש. ממולו היו ערימות דפים, תכניות ותפריטים מתוכננים עבור שני פסטיבלי אוכל שבהם הוא עתיד להשתתף לראשונה, וגם שקית שקופה עם עלים עבים, ירוקים-בוהקים, שסחפה אותו כל כמה שניות למחשבות ומזימות טעימות. אנחנו עוד נחזור לשקית הזאת, אחרי האזעקה. אנחנו נחזור אליה גם ימים אחר כך, בחלומות.
בסוף החודש צפויה אשדוד להישטף בטרפת "עמים וטעמים", פסטיבל האוכל העירוני הגדול שלה, שיציע מנות מעשרות דוכנים מקומיים, במחיר בלתי סביר ודורש בדיקה חוזרת של 15 שקלים למנה. זינו, חלק מהעיר לפחות כמו קו הים המפולס שלה, החליט להצטרף. בלעדיו זאת הייתה חגיגה. איתו זאת כבר ארוחה משפחתית עם הילד ההוא שחזר בהפתעה מטיול של אחרי צבא.
עוד קודם לכן - מחר, ליתר דיוק - הוא יארוז את יחידת הקומנדו של פסקדו ("הבאנו מילואימניקים שיתגברו את המסעדה, אנשים שעבדו איתנו לפני 14 שנה ושמחו לעזור"), יעגון בחוף התל-אביבי שמול גן צ'ארלס קלור, ויקים שם (יחד עם בירה אסטרייה דאם) את אחת מנקודות החובה של פסטיבל תל אביב EAT. בלעדיו זאת הייתה חגיגה כמובן. איתו זה כבר "כן זה אמיתי פסקדו מגיעה לתל אביב אלוהי האוכל מה רבו מעשיך".
תפריט הפסטיבל של זינו ופסקדו פשוט וממוקד - שתי מנות בלחמניית המבורגר, אחת מהן גם בלעדיה, וגם נשנוש אחד שצועק בירה.
הראשונה היא מעין סלט עם דג כבוש, בצל סגול, ירוקים ועגבניות וקצת צ'ילי, שיכול להגיע בצלחת (אם אתם שומרים את הפחמימה שלכם לדוכנים אחרים) ויכול להגיע באותה לחמניה (אם אתם חכמים ולא שומרים על שום דבר כי הגעתם לדוכן *הזה*, ובצדק), תוך שהוא מכתים אותה בשמן זית ובלימון ובטריות ימית שהיא הדבר האמיתי.
השנייה היא "מנה אשדודית", כהגדרת זינו, של דג מרוקאי שמגיע בפסקדו על חלה קלויה או בתוך לחמניית חלב, וכאן יקבל תצורה מעט שונה מבחוץ, ואת אותו קסם מבפנים. כלומר, נתחים בינוניים בגודלם - ביס גדול, כפי שמתחשק לך לנעוץ - של טונה אדומה חלוטה בשמן צ'ילי אדמדם אך עדין, פלפל קלוי וכוסברה, על מריחה עבה של חציל-מיונז. ארבעה ימים של פסטיבל יספיקו לה, ודאי, להיות הכריך הכי טוב בתל אביב. אחר כך תצטרכו לנסוע לאשדוד ולנסות לשכנע אותו לחזור.
הדבר האמיתי. פסקדו
חוץ מאלה, יהיו גם השקדים הקלויים המפורסמים של פסקדו, שמעורבבים במקום עם שמן זית, מלח ים וקצת חריף, בדיוק עד לרמה שנוחה לך לדמוע, ועוד יותר מזה בדיוק עד לרמה שבה אתה חייב עוד בירה. שיתוף הפעולה עם ענקית הבירה הברצלונאית יביא אותך לשם במהירות, וטוב שכך.
במקביל, מנסה זינו לפענח את עלי הוואסבי הגדולים שנחתו לו במשרד, ובעיקר לפענח מה יעבוד הכי טוב איתם. לבסוף, הוא קורא לאושר כהן ("הוא עבד כאן שנה על הגריל, עמדה אמאל'ה קשה, ולא התלונן. הבנתי שגיליתי בו משהו, ואיך שהתפנה המקום נתתי לו לנהל את המטבח") ומבקש ממנו להתייחס אליהם כמו ממולאים, לקחת טרטר דג ולהוסיף "רק חצי כף אורז, לא יותר".
בינתיים, הוא נותן לי לטעום את הפלא המקומי - ירוק נגיס ועם צביטה קלה בלבד בסוף - כמו שהוא ומחייך כשמגיע ה"ממולא", המייצג משחק מרקמים פלאי, אבל גם הרבה יותר ממשחק או גימיק, בהיותו טרי וטעים, תוצאת מחשבה ודמיון וגם מה שהיד של אושר ידעה לעשות.
בין אזעקה לאזעקה, ובין פסטיבל לפסטיבל, זינו מרשה לעצמו לשבת ברציפות במקום אחד, ועל כיסא אחד, משהו כמו 12 שניות ותו לא. זה מספיק לי בשביל לשאול שאלה, לראות אותו קם כדי לחבק איזה לקוח ותיק או להסביר משהו למארחת שאף מסעדה אחרת כבר לא טורחת להסביר למארחות, לנצל את ההפוגה בשביל לאכול משהו מהשולחן העמוס, ולראות אותו חוזר עם תשובה.
המילים מנוסחות ומנומקות, עם עומק ותפיסת עולם וחיוך, אבל האמת היא שהתשובה היא שזה הוא, והוא זה התשובה. מי שלא היה עד עכשיו בפסקדו לא יבין את זה, אבל עכשיו הוא יכול להבין את זה בתל אביב.
פסטיבל תל אביב EAT, שני-חמישי (15-18 במאי), 18:00-23:00, גן צ'ארלס קלור, תל אביב, יכלול אינספור דוכנים, פוד-טראקס, שפים ושלוחות מסעדתיות, וגם את פסקדו ויחי זינו כמובן