בוקר יום ראשון, 8 באוקטובר, הכניס את מאפיית לחמים לאותו הלם קולקטיבי שאחז במדינת ישראל כולה. דלתות סגורות באופן נדיר, כמעט בלתי נתפס אם חושבים על 22 השנים הקודמות, עובדים מגויסים דרומה וצפונה, מנהלים שמנסים לצאת מהתופת בקיבוצי העוטף ואנשי צוות שמתכנסים בביתם ועושים את מה שכולנו עושים באותן שעות כאוטיות - מחזיקים חזק בקירות ובילדים, במסכים ובאהובים, ומקווים שהכול היה רק חלום, סיוט.
אורי שפט, נמנע חדשות ידוע, הדביק אוזניות לתוך האוזניים שלו ולא הסיר אותן מאז, למעט הפוגות - גם הן חלקיות בלבד, שבהן הוא מתייחס לבתו עם חלוקת קשב שמאפשרת לו עדיין להתעדכן בנעשה. אבל חוץ מהאוזניות, הוא גם הגיע לרחוב החשמונאים בתל אביב, ועשה את הדבר היחידי שהוא יכול היה לעשות באותן שעות כדי לעמעם את הכאב - בצק.
בוקר שבת, 7 באוקטובר, תפס את יקי שגיא ורעייתו בנמנום נעים של סוף שבוע רומנטי בעכו. ילדיהם הופקדו למשמרת אצל ההורים בקריית מוצקין, המאפייה שלו חיכתה בקיבוץ בארי, והצפון, כהרגלו עד אותו בוקר לפחות, סיפק את השקט הנחוץ וההפסקה הנחוצה עוד יותר מהיומיום.
ההשכמה ההיא משוחזרת כעת על ידו כתמהיל בלתי אפשרי כמעט של טיפת מזל בתוך אוקיינוס של צער. למעשה, אוקיינוס של מזל בתוך אוקיינוס של צער. היחס הוא 1:1, אבל הכמויות המדויקות, נדמה, אינן חשובות כעת. חשובה רק ההבנה הזוחלת של מה קורה בבית, 200 ק"מ דרומה משם, מה עובר על חבריו, למה דווקא הוא ניצל ובעיקר מה אפשר לעשות.
את התשובות לרוב השאלות האלה הוא הצליח לפענח מאז. אחת מהן, באופן טבעי, לא תקבל מענה לעולם. על השאלה האחרונה הוא הצליח לענות שבועות ספורים לאחר מכן. כמו שפט, כמובן, זה התחיל ונגמר בבצק.
"אספתי את שני הילדים הגדולים שלי, נכנסתי איתם פנימה ל'לחמים' ואפינו כל מה שאפשר היה לאפות", שיחזר שפט את אותו יום, "כל מה שלא היה צריך התפחה ממושכת ולא דרש יותר מדי זמן - קרואסון שקדים ובורקסים בעיקר - נכנס לתנור. לקחנו את הלחמים שנשארו מהלילה, פתחנו בגטים כדי לעשות סנדביצ'ים, ונסענו דרומה".
המשלחת המאולתרת הזאת הגיעה באותו יום - ראשון השחור, כזכור - לבית החולים סורוקה בבאר שבע. "היה לי חשוב מאוד שהילדים שלי ייראו. עברנו מחדר מיון לאולם המתנה ולעוד חדר ולעוד מיון ואיפה לא. המחזות האלה ייצרבו אצלנו לנצח", תיאר. יום לאחר מכן הוא עשה את אותה דרך והגיע עד בית החולים ברזילי באשקלון, ומאז חזר אינספור פעמים לשטח, לחיילים ולאזרחים, לפצועים ולמפונים.
בין לבין, הוא הבחין ביקי יושב אצלו בבית, הבית של "לחמים".
הקשר ביניהם הולך לא מעט אחורה, וקיבל מאז הגיהנום סימני דם טראגיים. "יש לנו חברים משותפים, משפחת אור, שילדיה חטופים בעזה, ומי שהכירה בינינו נרצחה. בעלה, דרור, עדיין חטוף", תיאר שפט את אילן היוחסין המסתעף בענפיו על פני חיוכים ודמעות כאחד.
הם מגדירים את עצמם כקרחניסטים ומכירים גם, ובעיקר, ממסיבות טבע. "למרות גילנו המופלג, אנחנו עדיין בועטים, מסרבים לתלות את הנעליים", צוחק שגיא.
קשה לדמיין את האופים הללו, שיגלו מאוחר יותר עד כמה היה קשה להם להסכים על שמן הזית הנכון שייכנס לתוך מאפה משותף, מתקרחנים בטבע. ובעצם, כמו עוד הרבה דברים שחשבנו עליהם בצורה מסוימת עד עכשיו, אולי זה דווקא טבעי. אולי שם, במסיבות, נמצא האיזון שיאפשר לך לפתוח יומיים אחר כך את המאפייה ולהתיישר חזרה לפי המתכון. אולי שם, ללא תבניות, אפשר לצאת מהתבנית.
הם ניסו לייצר כמה פעמים קשר עסקי ולחבר באיזושהי דרך את "לחמים" ל"ללוש", המאפייה של שגיא בבארי. לבסוף, החיים, והמוות, עשו את שלהם. "יקי ישב פה, ברח כנראה מהמלון של המפונים", נזכר שפט, "הוא בא אליי וביקש ממני 'רק משהו לעשות', אמר 'אל תשלם לי, אני רוצה להיות מתנדב אצלך'".
הוא סירב. "אמרתי לו 'לא', שאם עושים משהו ביחד, זה צריך להיות משהו שיפיק תועלת לשנינו, ולכולם". יקי חזר למלון בים המלח "עם שיעורי בית", כהגדרתו. "הוא זרק אותי הביתה, אמר לי 'סבבה, בוא נתחיל להרים', אבל התעקש, ובצדק שנחשוב על משהו ראוי. לא סתם עוד טארט. משהו עם ערך מוסף, שירגש. שם, למעשה נולדה הספנקופיטה".
הטרפת הזאת התחילה בהודעה תמימה למדי שבישרה על "פופ-אפ ספנקופיטה" בן ימים ספורים, שכולו מאפה שיתוף הפעולה בין השניים. "ירדנו דרומה כדי לחלץ את הגבינות של דרור ממחלבת בארי, הבאנו תרד מעין הבשור ואת החצילים של חג'בי ממושב יכיני", משחזר שגיא בעיניים בורקות את לידתו של המאפה, ולמעשה את הפרק הראשון בסיפור שאותו חיפשו כל כך לספר.
"אל תטעה, המאפה יווני והשם שלו יווני, אבל גיירנו אותו לגמרי", הסביר, "והכי חשוב הוא שהצלחנו לעשות אותו טעים. אפילו הילדים שלי מפרקים אותו. עם תרד, כן?".
המאפה-סיפור הזה צחק ללו"ז הפופ-אפ בפנים, ושלושה-ארבעה ימים הפכו כבר לשלושה-ארבעה חודשים, עם ביקור מרגש בבית נשיא המדינה שהידהד את אותו סיפור בדיוק ("התקשרה אליי הדוברת וחשבתי שהיא מסתלבטת עליי, שאלה החברים המשועממים שלי מהמלון"), מאות אנשים מהעוטף שמחכים להגיע והבטחה לפרלמנטים של שישי בבוקר שרק יגבירו פה את שמחת הסופ"ש הקבועה של המאפייה.
"בהתחלה עבדנו עליו רק שנינו, עכשיו יש כבר צוות שלם, 'סיירת ספנקופיטה' אנחנו קוראים לו, וקונים ערימות של סחורה מהעוטף כדי לחזק את החקלאים", סיפרו, "מגיעים מכל הארץ, באים לחבק. העם הזה, אין על הכוחות שלו".
שפט מסכים ומבקש להדגיש שהרווחים עוברים כולם לקיבוץ בארי. "זה היה אחד הצ'קים שהכי שמחתי לחתום עליהם בחיים. כשראיתי את הגובה שלו אמנם הייתי צריך לבדוק פעמיים", הוא צוחק, "אבל זה מעיד על התמיכה של כולם מסביב".
וכך, בטבעיות של דפי לוח שנה המתהפכים כהרגלם, זלגה הספנקופיטה והפכה לקרואסון, חלק מנבחרת הפופ-אפ השנתי הקבוע של "לחמים", שהחלה למנף לפני שבע שנים את יום הקרואסון הבינלאומי, ועצרה רק כשמגיפה גלובלית סירבה לשתף פעולה עם הדייט.
הפעם, אני ישר מקבל תשובה, המחשבות היו מורבידיות יותר מן הסתם, אבל השורה התחתונה שלהן הייתה אחידה וקולקטיבית. "פה אחד אמרנו שממשיכים במסורת", תיאר שפט, "פחות עם מילים כמו חגיגות ופסטיבל, אבל כן רוצים לציין ולשמח ורוצים שהחיים ימשיכו, כמו כולנו. אנחנו לא שוכחים. ממש לא".
ההחלטה הזאת גובתה בפניות הולכות ומצטופפות של לקוחות שראו ינואר ותהו מתי האירוע אכן קורה, ואנשי "לחמים" מבהירים היטב שהדיאלוג הזה חיי באותם להמשיך. "זה משדר איזושהי עוצמה וחוזק, איזשהו חוסן מנטלי. גם לעצמנו, גם לעובדים, גם ללקוחות", הוסבר.
התפריט (35-49 שקלים), שיוצע כאן עד מחר (שישי), כולל מפלצות קרואסון מוגזמות הנדסית ומאתגרות לסתית שמחייבות יכולת עמידה בלחצים ויכולת כניעה לשחיתויות, שילוב מוכר של קלאסיקות שחייבות לחזור מדי שנה אחרת בלגן, של חידושים על סף הגאונות, ושל טיפת הרגש ההכרחית שהיא יקי ואורי, יחד.
בקטגוריה הראשונה נכללים קרואסון אבוקדו ופטה עם עלי מיקרו ("שאורי הנביט", הולשן), צ'ילי ולימון כבוש, קרואסון שוקולד-בננה-פקאן במילוי קרם פטיסייר ובציפוי קראמבל פקאן ושקדים וקרואסון תותים וקרם פטיסייר עם קרם שמנת ותו טבול בשוקולד.
הקטגוריה השנייה כוללת שני כוכבים חורפיים בדמות קרואסון מרק בצל בכיסוי שבבי גבינת גרוייר ונתח ברי רכה מלמעלה שהוא גם גירסה מדופפת לקערה מלאת נחמה, וקרואסון קרם ברולה מקסים במעופו, שנולד עוד בימיו של שפט בניו יורק.
השלישית היא כמובן קרואסון ספנקופיטה שהתחיל כטסט ונגמר בהתעלפויות. "אותה מלית נכנסת לקרואסון, ועלה של פילו מלמעלה מקבל קראסט", מתאר שגיא, "אתה נותן שם ביס של מרקמים וזה וואוו". שפט מהנהן. "חשבנו שחייבים רגע להמשיך עם זה, גם בגלל הבאזז אבל גם בגלל הסיפור. שמתי שם ביס, לא בשביל משהו, זה עוד הולך להישאר כאן לתמיד".
שפט ושגיא נסעו לפני חודשים ספורים דרומה, עברו דרך אתר מסיבת נובה והמשיכו לתוך בארי. "נסענו ממש תחת אש למאפייה והרגשתי שאני כבר לא נכנס לקיבוץ שלי, אלא לבסיס צבאי", תיאר.
הוא לקח מ"ללוש" את הקלסרים שהחזיקו את מתכוניו, הראה לשפט את המאפייה ואת הבית וניסה להסביר איך חש באותו יום, מרחוק. "כבשו לנו את הקיבוץ. בזזו, שברו, הרסו, לקחו מכל הבא ליד. זה לא נתפס".
שפט מתאר מקום "שכאילו ננטש בבת-אחת", אם כי המילה "כאילו" כנראה מיותרת. שגיא נזכר ב-20 ק"ג שמנת שעדיין מחכה להקצפה "ובטח כבר הפכה לחמאה" ושוב מקפיד על "מעבר חד", כהגדרתו. "זה נורא מרגש אותי, כל השיח ומה שקורה פה, העשייה הזאת ב'לחמים' היא באמת הציפרלקס שלי, משפחה ממש. אין לי מילים, וגם זה שעובד ומצליח, הכול פה נארג עם תגובות מהקיבוץ שאני נותן להם כוח להמשיך. עוטפים אותנו, אז שלא נמשיך?".
בלילות יוצאים השדים ממעמקי ראשו של שגיא ותוקפים. הדקות הראשונות של הבוקר בלתי אפשריות גם כן. חצי שעה לאחר מכן, כמה שמספיק לו להתארגן ולהגיע למאפייה כדי "לגעת בחומר", מספיקה כדי להרגיע. שיחה כזאת, כמו שעשינו, סוחבת שוב אחורה, ומוציאה את הדמעות. איך לא.
"בימים האלה מוציאים הרבה מאוד תפוחי אדמה מבארי ויש כבר מחשבות על הדבר הבא", הוא רוקם מזימות ומלכודות קלוריות עתידיות, "אולי משחק עם קניש וכל מיני עקיצות ומלא בצל מטוגן לתוך בצק פילאס". אולי, בתקווה.
שפט מנתב את המחשבות לעבודה, "חריש עמוק בעסק", סניף חדש ויפהפה בשכונת המשתלה התל-אביבית, בואכה רמת השרון ממש ("אם ההתחלה מעידה על ההמשך, אנחנו מאוד מרוצים"), והתעסקות יומיומית באתגרי התקופה, לרבות כניסה דרמטית למדי לתוך וולט ומשלוחיה.
"אנשים תרמו לנו מחו"ל ביד נדיבה וביקשו מאיתנו להמשיך ולהמשיך ולהמשיך עם המהלך התומך הזה, חברות חיבקו אותנו ונתנו לנו עוד בוסט ללכת עם הספנקופיטה כמה שיותר, אבל ימים כמו אתמול ממש מזכירים לך על מה מדובר בעצם. עמדתי למטה, עבדתי על הקרואסונים לפופ-אפ, ופתאום נחיל של אנשים ולקוחות מגיע למרתף, לאזור ייצור שלנו", תיאר את האזעקה האחרונה בתל אביב, "לא הבנתי למה הם פה ורק אחרי כמה שניות נזכרתי באיזו תקופה אנחנו חיים עכשיו, כולנו".
מבחינתו, "אתה עושה מה שאתה עושה רק בשביל לא לחשוב על כל הדבר הזה מסביב, אבל הפעם לא היה רצון להתנתק. הרגשתי שיש לי חובה לפתוח, חובה לנורמליות, אמרתי לעובדים שמי שיכול - שיבוא, מתוך אמונה שאנחנו חייבים להמשיך, מה שאפשר. צו השעה".
וכך האתגר הזה והחובה הזאת מיגנטו אותו מחדש לליבה, ויקי פוגש אותו בנקודה הזאת מדי בוקר. "בזכותו, כן", הם אומרים כמעט במקביל. בזכותם.
פופ-אפ קרואסון, מאפיית לחמים, עד יום שישי (2 בפברואר), 10:00-14:00, החשמונאים 103, תל אביב