הקשר המיתולוגי של ראשון לציון ליין הולך רחוק מאוד אחורה כמובן, לימים שבהם ההרפתקאות המקומיות של כולם פה כללו סיפורים - מרתקים בזמן הווה ומצחיקים בדיעבד - על מזמרות וזמורות.
אבן הפינה להקמת יקבי כרמל מזרחי, שהוא גם היקב הראשון בארץ ישראל, הונחה בתחומי המושבה כבר ב-1889, בעידוד הברון דה רוטשילד, ובעזרתם של שליחיו הנחושים מצרפת. הגפנים גם הן שזורות בסמל העירוני בגאווה, ומיתוגה כ"עיר היין" עדיין מחזיק. רק תשאלו.
עשורים רבים לאחר מכן, המיתוג אכן נשאר, אך הוא בעיקר תוצאה של מהלך שיווקי יעיל ופחות של, ובכן, עיר עם יין. נסיעה במהירות המותרת ומבט לפינה הנכונה תפגיש אתכם, למשל, בשלט המבשר על גת ביזנטית עתיקה אך סביבותיה נכנעו להזנחה, ומציגות כיום בעיקר שערים נעולים, חוסמי ידע, חוסמי מורשת, חוסמי עיר.
כך גם הבניינים האדומים המפורסמים שבהם שכן אותו יקב של כרמל מזרחי - חלקם אתר שימור בלתי משומר בפינת הרחובות הרצל והכרמל (כמובן), חלקם חלל למוזיאון מעט עגמומי וחלקם, איך לא, בסכנה כמעט תמידית לתכניות נדל"ן מודרניות, חורשות סתם ושום דבר.
אבל עכשיו יש את הופמן. כי אש לפידים בוערת לפעמים בנרות קטנים.
החלום של רתם לב ארי על בר יין משלה מבעבע כבר עשרים שנה, מסתעף ומתפתל וכמעט גולש, עד לצומת הידוע של "עכשיו או לעולם לא". עד עכשיו.
הגשמתו, באופן הכי סמלי והכי נכון שיש, מתרחשת לא יותר מחמש דקות נסיעה מאותו יקב, אך כרמל מזרחי לא סיימו את תפקידם ההיסטורי בזה. הם מגיחים מהמדפים עם מגש מקסים שקופץ עליך בווינטאז'איות שלו, מחזירים אותה לשנות נעוריה האישיות בעיר ("אני זוכרת בבירור הליכה ברחוב וריח של ענבים, של יין, שמלווה אותי") וכמעט מגינים עליה ועל הופמן, שם נעוריה. מגינים ומשחררים, אם כי לא נראה שהיא צריכה הגנה, ובטח לא שיחרור.
הופמן הוא בר יין קטן, שכונתי, אינטימי במובן הנושן של המילה ובעיקר-בעיקר עדין מאוד. חלל פנימי קטן שיודע לעשות הכול - מדפי יין למכירה מימין, כורסה קטנה מקדימה, כיסאות גבוהים וספורים משמאל - ורחוב קטן שאליו הוא זולג עם כל אלה, הבקבוקים והכיסאות, הכוסות והמזיגות.
בין אלה ובין אלה, שולט עיצוב שכמעט ואיננו עיצוב, מהסוג שמאוד קשה לעצב (נסו רק לשאול אותה כמה זמן לקח לה, מעצבת גרפית מנוסה שכמותה, להגיע לגירסה הסופית של הכיתוב "הופמן" על הזגוגית). לבן של קירות, תמונה בודדה וממגנטת על הקיר, נורות כתומות וחמות ותוויות צבעוניות שעושות מסיבת חילופי זכוכיות מכל עבר.
בצד, ממש על הכניסה, מחכה לוח תמונות לצילומים שלכם. "הפולארויד עובדת, אם בא לכם", היא מזמינה. יש לנו אינספור מקומות שמכריחים בהייה בתמונות של אנשיהם-הם. אין מספיק מקומות, אם בכלל, ששואלים את הבאים אם הם רוצים להיות חלק.
המקום נפתח ב-12:00 כחנות יין לכל דבר, וממשיך עד אזור חצות כחנות יין עם ערך מוסף אידיאלי - שהוא בחירה ופתיחה ומזיגה כמעט באותה תנועה.
לב ארי, שלמדה את התחום ב-WSET (Wine & Spirit Education Trust) הלונדונית ושתתה את התחום איפה שרק אפשר, ידעה מה היא רוצה. "להביא דברים מעניינים" ולא להתפשר על ה-2 ב-150, כהגדרתה, לחקור ולחתור ובשום פנים ואופן לא לחנך. "זה מאוד יומרני בעיני, וקצת מתנשא", הסבירה, "אני רק שואפת לפתוח לאנשים קצת את הראש. זה תחום שמונע מהרבה פוזה, ואני רק מנסה לפרק אותה. אפשר לברבר הרי על יין שנים, אבל בסוף זה הכול עניין של טעים או לא טעים".
המחירים, בהתאם, נעים על התפר הלוהט שתכליתו ווליו פור מאני. נגישים, ידידותיים, עם המלצה גורפת מבעלת הבית ללכת על בקבוק, ומקסימום לקחת אותו הביתה אחר כך. "אני קצת יותר יקרה מחנות רגילה והרבה יותר זולה מבר", תיארה, "זה לדעתי המקום הנכון והכיוון הנכון".
את תשוקת היין שלה היא הסכימה להרחיב לאפרול שפריץ אחד בלבד ("רק למי שלא שותה יין, וגם זה כי גם הוא כמו קוקטייל על בסיס יין בעצם") ולסנגריה אדומה וחורפית, מתובלת ומתוקה רק בקצוות, ואת כל אלה מלווה תפריט אוכל שאינו תפריט ובקושי אוכל, אך בו-זמנית בדיוק תפריט האוכל שהמקום הזה דורש.
מדובר במשולש מגשים-צלחות שצלעותיו נפגשות ומדברות אחת עם השנייה באותה שפה - אחת פורסת גבינות כמובן, ברי וקממבר וגם סנט מור של ברקנית, למשל, ומוסיפה להן ריבת עגבניות שרי הום מייד. השנייה חותכת שרקוטרי, פסטרמה איטלקית, חזה אווז, סלמי, קורנדביף וברזאולה ומתווכת חרדל וקונישונים. והשלישית מתייצבת בין לבין עם דגים מעושנים וכבושים, קרם פרש ומערכת לבטים שתוהה מאיפה להתחיל. התשובה, כרגיל במקרים האלה, היא עוד סלסלה קטנה, של לחם כמובן, סכין שמורחת וחותכת וסוחבת על הפרוסה, ואז הולכת לסיבוב נוסף כדי לערום עוד טעמים, ולפה.
אלה, עם יין, הם לא קלישאת "זה כל מה שצריך". הם בדיוק כל מה שצריך. "אין לי עניין להתעסק פה עם מטבח, ומבחינתי שיזמינו וולט ויאכלו עם הבקבוק שלהם", הדגישה. אני חושב שהיא צוחקת, אבל היא רצינית. ואולי, בעצם, זה הפוך. היא זאת שצוחקת ואני הרציני מדי.
לב ארי בת ה-45 גרה ממול עם שלושת ילדיה, במה שהיא כנראה הליכה מאתגרת למדי על תהום האיזון של חיים אישיים וחיי עבודה. היא פותחת דלתות בבוקר וסוגרת אותן בערב, כותבת מחירים על בקבוקים שהגיעו היום וכותבת על הלוח הירוק מה נפתח לכוסות. מארחת ומדריכה, מייעצת ומציעה, וגם, אני נוטה לחשוב על אף ההיכרות הקצרה איתה, שמחה.
"חתמתי על החוזה חמישה ימים בתוך המלחמה", שיחזרה, "חתמתי ונכנסתי לשיתוק. שלושה שבועות לא עשיתי כלום. היה נראה לי אידיוטי ממש להתעסק בזה, לדבר עם אנשים על יין. אבל כשהתעשתתי, הרגשתי שאנשים רק חיכו לזה. כל שיחה שלי נפתחה עם דיסקליימר, אבל דווקא אמרו לי להיפך, שכיף לחזור לדבר על דברים כאלה, ושאפשר להתחיל".
וכך, זה אכן התחיל. חודש של פעילות במרכז ראשון לציון, מטרים ספורים מרחוב רוטשילד הבלייני יותר, והיא עדיין מנסה לפענח את אורחיה, את שכניה, את פקחיה.
יש כאן שולחנות של בני 21 וגם חבורות בוגרות יותר, פרלמנטים של בוקר שישי ואת הדייט שהיא זוכרת הכי טוב - סבא, נכדה ובקבוק יין. היא מספרת עליהם בהתרגשות טבעית כי איך אפשר אחרת, ובזמן שזה קורה, אתה מדמיין גפנים וברונים, ריח של ענבים שחוזר לאוויר ומישהי שמצליחה להיות הגשר הטבעי בין הדור של הסבא לדור של הנכדה, עם עצירה באמצע, שלה. ראשון לציון, שוב עיר היין.
הופמן, השדה 12, ראשון לציון