שלי בר-ניב עולה עוד 3 דקות. "צריכה להוציא משהו מהתנור", היא כותבת במה שהוא פחות תירוץ והרבה יותר סטטוס. סטטוס קבוע. אנחנו נפגשים לראשונה וזה יומרני מצדי להניח הנחות, וחצוף מצדי ללכת בכלל לכיוונים האלה, אבל לא אתפלא אם ארבע המילים האלה - צריכה להוציא משהו מהתנור - הן הגו-טו שלה בכל סיטואציה בחיים, לא רק לכתבי אוכל זניחים שהקדימו.
קנס פוטנציאלי משוטר תנועה? סליחה, אני צריכה להוציא משהו מהתנור. אירוע מיותר שדופק את השנ"צ? תנור, משהו, צריכה. שיחת טלפון שנדחתה ונדחתה? הבנתם, משהו צריך לצאת מהתנור, והיא זו שצריכה להוציא אותו משם. עם כל אחד אחר זה היה צורם. אצלה זה טבעי לחלוטין, מוצדק עוד יותר, כמעט חובה אפילו.
שלוש דקות לאחר מכן, ברור, אנחנו מתיישבים בחדר האוכל של מלון דריסקו, שהוא גם החלל של מסעדת ג'ורג' וג'ון המצוינת בהובלת תומר טל, וגם מקום העבודה שלה מזה כחודש וחצי. מתיישבים, מדברים, ותוך כדי היא ממשיכה להוציא דברים מתנורים - ממשיים ורעיונאיים כאחד.
הפעם מדובר בשליח שלא תפס אותה ומישהו שאמור לקבל את השליח הזה, ואז לקחת ממנו 100 ק"ג קמח, בצבעים כמובן, ולשים אותו במקום הנכון. אני מדמיין מישהו עם שקים של 100 ק"ג בידיים וטלפון שתקוע באלכסון בין הכתף והאוזן, כך שהחמ"ל הקטן הזה שנפתח מולי לגמרי הגיוני ברמה האנושית. הוא עוד יותר הגיוני, הכרחי אפילו, ברמה ההתנפלותית, כי הקמח הזה, כל 100 הק"ג הזה, יהפוך היום (חמישי) להיסטוריה קטנה. היסטוריה, והיסטריה, של חלות.
בר-ניב התחילה לעשות חלות מכורח הנסיבות, ומכוח הקורונה, המגיפה שקטעה את מסלול חייהם של אינספור אנשים ברחבי העולם, ואת שלה באופן מאוד ספציפי ומאוד כואב, דלתות מסתובבות סטייל.
היא עבדה אז באילבן מדיסון פארק, המסעדה הניו יורקית שנחשבת לאחת הטובות בעולם, ושמעה "עסקים כרגיל" גם כשהכותרות מהארץ בישרו על סגר. ימים ספורים לאחר מכן, ו-48 שעות לפני חסימתן הכמעט הרמטית של שמי ישראל, הקו התיישר והספינה הקולינרית הכבדה סגרה דלתות. היא הייתה צריכה לחשוב מהר, לעשות דמיון מודרך של העתיד לבוא באופן כמעט נבואי, ואז להחליט מהר ולפעול מהר.
48 שעות לאחר מכן, היא כבר הייתה כאן, בבידוד. החלות הגיעו מעט אחר כך. חלות הצלה.
"חשבתי מה יהיה הכי קל לעשות מהמטבח הביתי, והכי זול לאפות, וגם הכי נכון למכור באותה תקופה", שיחזרה, "לא עשיתי עד אז חלות, אבל ידעתי שהן התשובה".
וכך, בזמן שכל העם, וכל עמי העולם, הפעילו תנורים בבית והתחילו לאפות, היא הצטרפה, קצת יותר טוב. הסנסציה הקלועה שלה ניצחה מהר מאוד. כולם אפו, אבל כולם גם קנו, ופעם בשבוע הפכה הדירה שלה למרכז לוגיסטי. היא תיחזקה עמוד אינסטגרם שתיווך את האפייה החוצה, שיפרה צמות והרחיבה צורות, הוסיפה צבעים ובסופו של דבר הפכה לשלי בר-ניב, ההיא של החלות.
יכול להיות שזה כינוי מקטין, בטח לשף-קונדיטורית שחזרה הרגע מפאקינג אילבן מדיסון פארק בניו יורק. באותו רגע בועתי בזמן, עם זאת, זה היה הכינוי הכי טוב שאפשר היה להשיג.
חצי שנה לאחר מכן, ההרפתקה הזאת הסתיימה, ובר-ניב חזרה לעבוד על מה שמניע אותה באמת - קונדיטוריה ומסעדות, תפריטי קינוחים וצלחות שמאגדות לזמן קצר בלבד, מהרגע שהן יוצאות מהמטבח ועד שבריר השנייה שאחרי התמונה המתבקשת, את התשוקה האנושית הקולקטיבית למתוק שלא סתם מתנפל עליך, אלא גם גורם לך לחשוב.
היא עברה מפה לשם, פתחה וייעצה, נדדה בארץ ובעולם ולא הצליחה כמעט לפתוח את מזוודותיה לחלוטין, ולהישען. כששואלים אותה לפשר הנדודים ולמה קורות החיים שלה דורשים עוד טונר במדפסת, היא לא יודעת להשיב, ואז משיבה בפשטות הכי נכונה שזאת לא היא, ואולי היה לה "נאחס".
הסיפורים מגיעים קצת אחר כך, מאששים.
פעם אחת, בעיצומה של מה שנראה כתקופה טובה לכל הצדדים המעורבים, היא גילתה שכל הזמן הזה היא בעצם הייתה מחליפה לשף-קונדיטורית אחרת, שיצאה לחופשת לידה. אז, כשההיא חזרה, הכול התבלגן כמו שדברים כאלה נוטים להתבלגן. אני שואל שלוש פעמים, ואז עוד שלוש, איך לא סיפרו לה על הפוזיציה והעיתוי, והיא לא יודעת להגיד, וגם לא רוצה להגיד מה היא חושבת על זה, למרות שמה כבר יש לחשוב, הרי.
פעם אחרת, היא רק רומזת, נוצר פער בין מה שהיא יודעת ויכולה לעשות, ובין מה שרוצים שהיא תעשה. פער לטובתה, כמובן. היא לא שמה על זה תוויות ולא מתייגת, אבל בתוך עולם גברי כמעט לחלוטין שרק עכשיו לומד איך אמורים להתנהל בסביבה שרובה בכלל נשית (ושרוב הנשים בה מוכשרות יותר, בואו נודה בזה כבר עכשיו), החוויה ההיא פשוט הצטרפה לחברותיה.
היא סוקרת עוד תחנה ועוד אחת, ומודה שאין לה מה לספק באמת בעולמות התוכן של "אני אישה וסבלתי". להיפך, רוב הזמן היא הייתה במקומות הנכונים, ורוב מנהליה לא נפלו לפינות שפעם היו הבית כולו, עם החצר ותוספות הבנייה הלא חוקיות.
נכון, הייתה את הישיבה ההיא שכינסו את כל הצוות מעכשיו לעכשיו ואמרו שהמסעדה נסגרת ושכולם הולכים הביתה, אבל בסדר, זה מאחוריה. ואז, כששכחו להגיש עבורה את הטפסים לרשות ההגירה האיטלקית והיא נאלצה להפסיק דרים ג'וב וגורשה מארץ המגף עם חותמת שחורה שמנעה ממנה להיכנס לכלל מדינות האיחוד האירופי? זה כבר הסתדר, היא מרגיעה, הכול טוב. ובכלל, עכשיו היא כאן, ומקווה לעשות מזה בית.
סוף השבוע הקרוב (חמישי ושישי) יחזיר את בר-ניב לאפיזודת החלות שלה, ובעצם יקים לתחייה משאלת-לב פחמימתית של המוני עוקבים, ומספר גדול הרבה יותר של מעריצים רעבים. ההגשמה הזאת תתרחש בפסטיבל נשים יוצרות בשרונה מרקט, שיאגד תחת כנפיו עשרות, ובכן, נשים יוצרות, והרבה יותר מזה. ואת החלות שלה, כמובן, סוף סוף במכירה אמיתית, שאינה רק ריור מול האינסטגרם.
הדוכן של בר-ניב ימגנט אליו את העיניים (והידיים, אין להכחיש) באופן טבעי, אך לצדו תתקיים התרחשות צבעונית וטעימה, נשית מן הסתם, בהובלת ריטה גולדשטיין, של עשרות יוצרות מוכשרות, חקלאיות פורות וקוסמות תבלינים וסבונים, נשות יין ומעצבות, קרמיקאיות ומה לא. מומחיות, בקיצור, אחת-אחת.
יהיו פה, בין היתר, עטר טורנוא מקורון פטיסרי הצפונית, ממתקים דרוזיים מסורתיים של בסמה הנו ממסעדת נור בג'וליס, דגים מעושנים של לאה צרפתי, תבלינים מיוחדים של אפרת מונסטירסקי מהשוק של פרנצ'סקה, תפריט שלושה דורות מיוחד של מנאל אסמעיל שיתבשל יחד עם אמה ובתה, וגם הגלידות החיפאיות המפורסמות של אדוה ברק ליאני מאייסלון.
עוד? הגבינות של מיכל מור מלמד ממחלבת שירת רועים הצפונית, פסטה טרייה של מעיין דרעי, רונית צין וכישופי הסוכר המתוקים שלה, תותי השדה הצבעוניים של נוי הדס מנוי השדה, ריבות ומרקחות ביתיות של רינת צדוק, וגם שמן הזית של איילה נוי מאיר מריש לקיש, יחד עם תוצרי פרויקט "מאדמה לאדם", שמתווך חקלאים ושפים מקומיים לכדי צנצנות פלאים מחומרי גלם שאמורים היו להיות מושמדים.
האירוע יפרוס גם דוכני שתייה מגוונים, שיתערבבו כמעט מעצמם, עוד לפני ההגעה הביתה - תזקיקים ייחודיים מהמזקקה של רוני הולנדר וטוניקים בייצור עצמי של נעמה שטרנליכט, סיידרים טבעיים של נעמה סורקין ויין מתוצרתה, כמו גם בקבוקים נאים וטעימים של יקב אחת.
לבד מאוכל, יהיו גם רינת צדוק ומאיה לרנר עם מפות ומפיות מבית denimyourtable, חנה בן שושן עם מוצרי טיפוח אקולגיים של לילי רוז, הילה שמואלי עם נרות ומוצרים לבישום הבית של ibalance, המילואימניקית הלוחמת נעם כהנא עם רקמה בעבודת יד, עדנה חדד סרוסי עם סוקולנטים ועציצים ממשתלת אפיפיט וכן טליה שובל מ-Cerame Pottery עם כלי פורצלן.
בנוסף לדוכנים, תתארחנה נבחרת ברמניות ישראליות בבר המרכזי של המרקט ותוציא ממנו קוקטיילים מיוחדים בניצוחה של מור קורל, ולילך רווה יערי תרים פופ-אפ וייטנאמי על בסיס "באן מי נונג" שלה, עם כיסונים וקציצות וכריכים וקינוחים.
וזה לא נגמר. קרן אגם תספר לגולדשטיין (חמישי, 07.03, 11:00) על היחסים המורכבים עם הרשתות החברתיות, על החיפוש העצמי והדרך שעברה עד לפתיחת "נשואה למאפייה", אפרת ליכטנשטט תשתף אותה (שישי, 08.03, 11:00) על המסע הפרטי שלה בתעשייה המורכבת ומפגש בין לי נעים ושלמור שטרוזמן (שישי, 08.03, 12:30) יעסוק, בין היתר, בדברים שמתרחשים מאחורי הקלעים של המלחמה - האישית והלאומית כאחד.
באופן עקרוני, בר-ניב מסרבת "לנצל את מעמדה" כאישה ולא צריכה שירימו לה או יסחבו עבורה. אני מקשיב היטב למילים האלה, ונודד ישר לשליח ההוא עם שקי הקמח שמחכה ברגעים אלה ממש בכניסת הספקים של שרונה מרקט, תוהה אם מדובר במבחן הפוך על הפוך שנשים נאלצות לעבור עכשיו, או באתגר שמוכיח לסביבה המעצבנת למדי שלהן שהן שייכות.
התשובה לזה, כמובן, היא שזה לא ענייני, ושתמיד עדיף להציע לסחוב ולא לעמוד בצד כמו אידיוט ולהניח שאתה יודע מה היא, או כל אחת אחרת, עברה. קחו שלוש דקות ונסו לעבד את המידע המרעיש הזה, בינתיים היא חייבת להוציא משהו מהתנור.
פסטיבל הנשים, שרונה מרקט, 07-08 במרץ, חמישי 10:00-22:00, שישי 9:00-15:00