אין דרך להמעיט בערכם של מקומות פשוטים יחסית, נטולי יומרה יצירתית, מאופקים במחיריהם וטובים, הממוקמים מחוץ למרכזים האורבניים הגדולים. סועדים מן המניין מחפשים אותם בנרות. גם מבקרי מסעדות, שכבר עייפו מיומרות יצירתיות ריקות, שקורעות את הכיס. תנו לי פשוט אבל טוב ואהיה שמח.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
עם הציפייה הזו הגענו לשוקרייה בהוד השרון, רוצים אוכל פשוט וטוב במקום נעים וחביב. שום דבר לא הכין אותנו לארוחה שם, שהייתה אחד האירועים התמוהים הזכורים לי זה זמן רב. רק שותפי לארוחה ואלוהים הם העדים לכך שכל מה שייכתב בפסקאות הבאות מתון בהתחשב במה שנחשף לעינינו וחיכנו במהלך הארוחה.
שוקרייה ממוקמת בכביש הראשי המוביל מכפר מל"ל למרכז הוד השרון. היא עברה למעונה החדש לאחרונה. הדרך אליה מעוררת אסוציאציות נעימות למסעדות כפריות בקאנטרי-סייד חו"לי. החלל הפנימי חף מכל יומרה לעכשוויות, מעוצב בכפריות בסיסית, מעט גסה אבל לא נטולת חן. לא משהו שמישהו רגיל לראות לא רק בתל אביב, גם בשפע המסעדות שהחלו ממלאות את הוד השרון בשנים האחרונות. זו מן ארכאיות חביבה.
על המטבח בשוקרייה חתום ניר שלמור, איש מקצוע עם קילומטראז' במסעדנות המקומית. המסעדה מוגדרת כמטבח שוק ים-תיכוני שמושפע ממטבחים שונים באגן הים התיכון. הוא מודפס על דף מנוילן ענק, כמו שכבר לא פוגשים כאן, וכולל מנות לכו-לם.ן תחת הקטגוריות "ספתח", ירקות ועיקריות. פתחנו ברומסקו בוראטה (74 שקלים), "זוג משמיים" (45), פטוש (63) ופוקאצ'ה (32).
האוכל הגיע במהירות הבזק. אנחנו חובבי בוראטה מושבעים ומוכנים לצרוך אותה כשהמלית שבתוכה בשלל מצבי צבירה על הרצף שבין כמעט נוזלי לדי צמיגי, ובלבד שתהיה טעימה. מעולם לא נתקלנו במלית כמו זו שהוגשה לנו בשוקרייה. היא הייתה גרגירית באופן שעורר השתאות ופלצות בו-זמנית. לא היה לה טעם. דבר מעומק ועושר טעמי הסטרצ'אטלה הממלאת את כדור המוצרלה לא נכח בטעמיה. מסביב היו עגבניות שרי צלויות ורוטב רומסקו, מבוסס פלפלים, יחד עם בצל צלוי ובזיליקום. טעמם היה בינוני ומטה-מטה.
במנת "זוג משמיים" היו חציל קלוי וטחינה גולמית עם גבינת פטה. החציל לא נקלה כמו שצריך. קלייתו נעצרה קודם לזמן הנכון. הוא היה קריר ונטול הטעמים שג'וספר, שממנו הגיע, יודע לתת לחציל. גבינת הפטה החזירה לבוראטה מהמנה/פסקה הקודמת. זה לא שהיא הייתה במצב צבירה מוזר כמוה, סתם לא היה לא טעם. פטה היא גבינה שיש בה אופי, עומק טעמים ועוצמה, גם כשקונים אותה בסופר, מתוצרת מחלבות תעשייתיות. מימי לא נתקלתי באחת כה שטוחת טעמים, נטולת נוכחות, גרועה.
טרללת הגבינות התמוהה נמשכה בסלט הפטוש. היו בו כל הירקות המתבקשים וגם פטרוזיליה, נענע, זעתר ופיתה; ומוצרלה. אוי למוצרלה הזו. אוי גדול אפילו יותר למסעדה שבוחרת ירקות כאלו לסלט - עייפים, סתמיים, ללא כל שמץ לאיכות. סלט צריך להיות חי, שמח, מרענן. שום דבר שבית קפה מדרג שלישי, ששייך לרשת, לא מסוגל לתת. סלט כזה במסעדה הוא בושה. לא פחות. מכל המנות בשלב זה של הארוחה, רק הפוקאצ'ה לא הייתה מחרידה.
המשכנו עם קבב דגים (98), קבב להמונים (74) ו-200 גרם קלמרי פלאנצ'ה (118). בקבב הדגים היו שלוש קציצות מבוססות דניס, עם לא מעט עשבים בתוכן. הוא הגיע על לאבנה, פיתה עם זעתר ועגבניה צלויה. שלוש הקציצות לא היו איומות כמו המנות שקדמו להן. הן גם לא היו טובות, כמו מנות שקיווינו ולא הצלחנו לפגוש בארוחה הזו. הן היו סתמיות מאוד, בנאליות לחלוטין, מבלי שעוצמה וכוח של דג תגיח מתוכן. והן היו יבשות. הלאבנה שמתחת הייתה סתמית אבל לפחות לא איומה ופיתות הזעתר היו שרופות לגמרי בחלקן, שחורות ממש. לא מנה שעושה חשק לחזור.
קבב הבשר, עם שומן כבש, הגיע עם ירקות צלויים, טחינה, סלסה ופיתה. הוא כלל חמש קציצות לא גדולות, מינון נדיב בסך הכול, והסתמן כמנה הפחות גרועה בארוחה. הכול יחסי. בפרמטרים מוחלטים הוא היה בינוני. מאוד. זה הכי טוב שפגשנו כאן.
התבאסנו קשות מהקלמרי, שלא הרגיש כמו מנה שקיבלה צריבת פלאנצ'ה נכונה והיה צמיגי ביותר. המלצרית התעקשה שמדובר בקלמרי טרי, להבדיל ממופשר. או קיי. טעם של קלמרי איכותי לא היה לו. צמיגיות איפיינה את מרקמו. רוטב סר טעם למדי, מבוסס רומסקו, עגבניות שרי ובצל, לא הוסיף לו דבר.
חלקנו עוגת גבינה (49) שלא העלתה ולא הורידה דבר מהרושם שהצטבר במהלך הארוחה והייתה חובבנית למדי.
בכלל, נראה שאם צריך לאפיין במילה אחת את האוכל בשוקרייה, יש לבחור במילה חובבנות. האסוציאציה המצטברת ממנו הזכירה ארוחה אצל בשלן ביתי טוב כוונות ונדיב, רק שלא באמת יודע לבשל. כשמגיעים להתארח במקום כזה - בית, להבדיל ממסעדה - מוקירים את מי שחתום על האוכל. כשמקבלים אוכל כזה במסעדה וגם משלמים עליו כסף, אין מה להוקיר.
השירות היה חובבני לכל אורך הדרך, ללא הכרת תכני המנות, ללא קשיבות לבקשותינו ועם השתהות ארוכה בהתייחס אליהן. המנות גדולות ובסך הכול התמחור מאופק, למרות כמה מנות שתמחורן תמוה - סביצ'ה מבוסס דניס ב-81 שקלים, למשל, כמו במסעדת שף עם דגים קצת יותר יקרים. לא כולל שתייה ושירות, עלתה הארוחה 503 שקלים. שלוש ראשונות ופוקאצ'ה, שלוש עיקריות וקינוח הספיקו לארבעה אנשים.
אם האוכל היה סביר, תקין או עובר, אפשר היה לבחון את הסכום במונחי תמורה לכסף. שום סכום לא מוצדק כשרמת הבסיס של האוכל כה ירודה. אני אוכל מדי שבוע לפחות פעם אחת במסעדה. יש טובות, יש בינוניות ויש גרועות. מודה שבכזו כמו שוקרייה לא נתקלתי המון זמן. שנים ארוכות. זו לא חובבנות מודל 2025, זו חובבנות אולד סקול, של הניינטיז. מצער ומביך. לשון המעטה.
שוקרייה, דרך רמתיים 21, הוד השרון, 077-5328604