הרבה איכויות יש לחלל של בית קנדינוף. כאלו שאין דרך להפריז בתיאורן. מבנה ישן, יפהפה, עם היסטוריה, בכניסה לעיר העתיקה ביפו. שדרה מרכזית ארוכה וחדרים שמסתעפים ממנה. קירות אבן, הרבה קשתות וספוג בניחוחות היסטוריים של עולם ישן וטוב.
כשמגיעים למקום כזה באירופה, אנשים נוטים לרוב להגג בצער על כמה חבל שיש לנו כל כך מעט כאלו בישראל. אז הנה, בית קנדינוף הוא לגמרי כזה. מאז החל לפעול, לפני כשבע שנים, נוספו לחלל הבסיסי הזה גם מידה של רוח והשראה. עם תאורה חמה, ג'ז ברקע, שטיחים ואמנות על הקירות כחלק מתערוכות שמתחלפות מדי כמה חודשים, הצליח המקום לקבל שפע אופי וניחוח של יצירת מקור אמיתית. אנחנו כל כך רגילים למקומות שנראים אותו הדבר או כמעט אותו הדבר. בית קנדינוף לא דומה לשום דבר אחר.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
כל המילים האלה כאן כדי להבהיר שכבר כשנכנסים פנימה, מרגישים מידה של שמחה בלב. הקירות והקשתות לוקחים לפעם, אבל האווירה מצליחה להרגיש עדכנית, עם הוייב הנכון. מבחינת ממשק המשתמש זהו, אם כן, מקום קרוב לאופטימלי. מקומות מהסוג הזה, שניחנו ביתרונות מובנים עוד בטרם החלו לחמם את הפלנצ'ה - מיקום מול הים, למשל - נוטים פעמים רבות להירדם בשמירה. כיף בהם, ואנשים מגיעים, אז למה להתאמץ במטבח? המקרה של קנדינוף שונה במקצת כי גם אם זה היה קצת נכון לפני 7.10, מאז המלחמה, וגם עכשיו, לא פשוט לאף מקום ביפו, ועדיין הם בהחלט צריכים לספק את הסחורה גם קולינרית.
ביקרתי בבית קנדינוף כמה פעמים בשנים שחלפו מאז שנפתחה. נתקלתי בכל מיני ארוחות, טובות יותר ופחות. קיוויתי שזו הנוכחית, שמתרחשת כשלכאורה מתחילה התאוששות בענף כולו ובמסעדות יפו בפרט, תהיה חיובית לכל הפחות, שתאפשר לתאר את המסעדה כיותר ממקום עם אווירה קסומה.
הגענו בפורמט משפחתי, בהרכב מחומש, רעבים. התפריט מודפס על דף אחד. הוא איננו קצר אבל גם לא עם מספר מופרז של מנות. כולן, כמעט, נעות על הציר שבין מנות ראשונות למנות ביניים, ונולדו לחלוקה. הדגש הים תיכוני-מקומי ברור, גם הבסיס הצרפתי וגם הנטייה לעכשוויות תל-אביבית. כל חומרי הגלם, כך מבטיחה המסעדה, מגיעים משווקי יפו ודייגיה.
למרות שבסך הכול רבים מהחשודים המיידיים בתפריטי תל אביב ברשימה, כולל הטרטר, הסשימי וצלחת החריפים, עיון שני בתפריט מראה שהוא לא באמת גנרי. יש בו גם שישברק, דושפרה ועוד וריאנטים, שאולי לא מכוונים להיות עמוד האש הצועד לפני המחנה אבל גם לא להיבלע ברעש הגדול בלא להותיר חותם. לא מעט מנות נראו מזמינות וכייפיות.
התחלנו להזמין. הסבב ראשון כלל גספצ'ו צהוב (44 שקלים), ברינזה צאן (48), סלט ירוק (59), סשימי (82) ולחם עמיתה (32).
הגספצ'ו, מבוסס עגבניות שרי צהובות, שמן צ'ילי ותפוח עץ, היה טעים מאוד. חלק, רענן, לא חומצי מדי, מאוזן להפליא בטעמיו ועם עקיצת חריפות מינימלית שנסכה מידה נכונה של חיוניות.
גם מנת הברינזה סיפקה היטב את הסחורה. מלבן גבינה נאה במינוניו, חם, שצופה בקצח ושומשום והיה נתון בציר עגבניות ושמן בזיליקום-צ'ילי. פשוט לכאורה, אבל מוקפד ומדויק מהמסד ועד הטפחות. עם גבינה טובה, קראנצ'יות ראויה, זיקוק טעמי עגבניות ונגיעה עשבית-חריפה נוספת. מנה של חומרי גלם, הקפדה ויד טובה.
הסשימי התבסס על המאצ'י והגיע בפונזו יוזו, זרעי חרדל מותססים וצ'ילי. לא מנה יוצאת דופן אבל בהחלט חמודה, מאוזנת, מדויקת ומבוססת על חומרי גלם שלא נעשתה בהם פשרה.
בסלט הירוק הייתה חסת לאליק, שעועית ירוקה, בלסמי לבן וגבינת גרוייר. הכול בו היה בסדר גמור ומיונוניו נדיבים, אבל להבדיל מקודמותיו הוא כן הרגיש מעט גנרי.
והלחם של עמיתה - זו איננה הפתעה אבל גם לא עבודה של המטבח - טעים מאוד.
זה היה סט פתיחה חינני. לא חדשני אבל כייפי בהחלט. הראשונות הגיעו לשולחן במהירות הבזק, דקות ספורות מאז הזמנו אותן, קצב אש ממש. חששנו שבקצב הזה תיגמר הארוחה ועימה הבילוי מהר מדי.
הזמנו את סט ההמשך - ביסק ים (76), תמנון ותפוחי אדמה (96), שפונדרה (98), קולורבי צלוי (79) וצ'יזבורגר (69). עכשיו, פתאום, לא רק שסתם נרגע הקצב. עבר כל כך הרבה זמן עד כי חששנו שהמטבח עבר להדממה. עודנו תוהים, הגיעה לפתע מנה אחת ויחידה מהסבב הזה - ביסק הים. "מה עם השאר"? בדרך. "למה?" "כי אצלנו עובדים בשיטת מה שמוכן במטבח מוגש". נו, טוב.
הביסק התבסס על ציר ובמקום שמנת היה בו יוגורט ורק מעט חמאה, אכן טייק-אוף מקומי על יציקה צרפתית מכבידה אך אהובה, וגם ארטישוק ירושלמי ושרימפס. זו היה המנה הפחות טובה עד עכשיו. בעיקר, חסרה בו מידה של עידון. היה בו משהו גס שנטה אל חומציות לא נכונה ולא מאוזנת.
עוד זמן עבר והגיעו שאר המנות. הקולורבי הצלוי היה טעים. הוא נצלה לכדי ריכוך ניכר ועדיין שמר על מרקם, הגיע חם וסביבו שחה רוטב אחו בלנקו עם סלסת בצלים שרופים. מנה שמצליחה לחמוק ממלכודת הבנליות וללכוד את בלוטות החיך.
התמנון, עם תפוח אדמה מעושן, בצל צלוי, יוגורט ופלפל צ'ומה - הנה עוד ניסיון לא לספק את המובן מאליו - לא עבד. בעיקר כי המלאכה המעיקה והמעט מייאשת של ריכוכו הממושך במטבח ההכנות לא עלתה יפה. חוץ מזה, הסחיבה לנגיעת ספרד לקחה לעודפים ניכרים של פפריקה מעושנת, שפגעו קשות באיזונים. מנה לא טובה.
גם הצ'יזבורגר לא לגמרי פגע. בשר הקציצה היה בינוני למדי, אולי אף למטה מזה.
לעומתן, מנת השפונדרה, בלינגוויני תוצרת בית, מלא חלמונים, הצטיינה. אטריות טובות במיוחד, בשר טוב ממש, ביין אדום, עם קצת חריפות ופרמזן. יופי של מנה שיישרה את רף הבסיס שהחל לרדת באופן מעט מדאיג עם התמנון והבורגר.
חלקנו עוגה באסקית (52) ומוס שוקולד (48) לקינוח. לבאסקית הוסיפו קרמל, שהוסיף מתיקות והיה מיותר למדי. היא הייתה בסדר, אפילו בסדר גמור, גם בלעדיו, עם תוך שמרקמו רך וכמעט נוזלי. מוס השוקולד היא לא רע בכלל, אפילו טוב, עם עוצמה ואופי שוקולדי מגובשים ומהודקים ומרקם טוב.
11 מנות הוזמנו בארוחה הזו. זה המון. נכון ששלוש מהן - הביסק, התמנון והצ'יזבורגר - לא פגעו, אבל רוב השאר הצליחו להתמקם בקוטב החיוב. הן נעו בין בסדר (מיעוטן) לחמוד, טוב וטוב מאוד (רובן) ואף ריפררו למצוינות.
חומרי הגלם כאן טובים תמיד. רוב הזמן ניכרת הקפדה בטיפול בהם ויד טובה. לפעמים מתפלקת יד טובה פחות. זה סך הכול חיובי. אם מוסיפים לכך את יתרונותיו הטרומיים של המקום, מתקבל חוויה חיובית בהחלט.
התמחור נוטה לצד הרך של הסקאלה, ונעצר על רף למטה-מטה מבינוני במונחי תל אביב. התמורה לכסף לפיכך, על אף הפאלטות המסוימות, טובה בהחלט. עד כדי כך חוברת החבילה של קנדינוף לדבר מה חיובי שהתחושה בסיום הייתה שבהחלט נחזור. לא לארוחה הכי טובה או חשובה של הלייף אולי, אבל לערב סימפטי, עם אוכל הגון, עדכני ורוב הזמן טעים. זה לא מעט.
בית קנדינוף, הצורפים 14, יפו, 03-6502938