מדעית זה בוודאי לא אפשרי, ומומחי מזג האוויר בטוח יתרעמו על עצם הרמיזה. גם התחזית המקדימה לא מתיישרת בכלל עם התיאוריה הזאת, שלא לדבר על האופי ההיסטורי הידוע של חודש מרץ, ועל האביב הישראלי בכלל. או בשמו השני - עונת הקחו קרדיגן וקחו ספידו, כי תזדקקו לשניהם. תמיד.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
אתה מודע היטב, כמובן, לתנודתיות הסביבתית, להשפעת ההתחממות הגלובלית ולסיר הלחץ הטמפרטוריאלי שבו אנו חיים גם בלי כל המכבשים האלה. ובכל זאת, אתה משוכנע לגמרי - דולצ'ה מילה הביאה את הקיץ, וכל מי שחושב אחרת הוא מכחיש אקלים, או מכחיש גלידה. בימינו, לא ברור איך אפשר להיות הראשון. מולה, עוד יותר לא ברור איך אפשר להיות השני.
ועוד תהיה. דולצ'ה מילה
ההרפתקה החדשה של יהונתן שרביט התכנסה לחלל בינוני בגודלו במרכז המסחרי G בסביון, מטרים ספורים ממסעדת האם הכשרה שמציינת בימים אלה שנה לפתיחת הדלתות שלה, המשמחת לכשעצמה.
התנאים בשטח - נדל"ן ופילוח קהלים, בין היתר - והדחף ליצור עוד ועוד הפכו אותה עוד לפני השקתה הרשמית לגלידריה שהיא הרבה יותר מגלידה. שרביט עצמו מנסה לדלג בין ההגדרות, ואף אחד ממילא לא זקוק להן כדי להתמגנט פנימה, אבל אם בכל זאת בא לכם תבניות, הרי הן - ג'לאטו איטלקי-צברי, רך מבחוץ וישראלי מבפנים, שהוא גם בייקרי וגם מעדניה קטנה, בוטיק ממתקים ולהיט שוקולד נוזלי, טו-גו והכי לשבת, נינוח ומוקפד, מושקע והכי משוחרר.
ועם כל אלה, הכי מצחיק זה שהיא עדיין לא עשירית ממה שהיא רוצה להיות, ועוד תהיה.
הבסיס הוא כמובן הגלידה עצמה, תוצאת שעשועיו (הרציניים מאוד) של שרביט. הוא עבר במילאנו, מקום שאין כניסה אליו ללא גביע ביום, לפחות, ודילג לברצלונה, שם אין מטבח מתקדם ללא משחקי חנקן נוזלי ומולקולריה שמצליחה להיות גם טעימה, ואז אסף את הכול בישראל, התאפק, חיכה והתפרץ עכשיו לציפיות הפתוחות של כולנו.
הוויטרינה מחזיקה תריסר טעמים (21-28 שקלים למנות אישיות, 74 שקלים לחצי קילו בקופסה, 126 שקלים לקילו), ותו לא, ועושה את זה בטיזינג האכזרי-ממזרי של מכלי נירוסטה כסופים המסתירים את תכולתם, עדות ידועה למקום שלא חייב לדחוף לך הכול לפנים.
יש כאן ארבעה (וניל, שוקולד, פיסטוק, נוצ'לה) קבועים, ארבעה מעולמות הסורבה (דובדבן בזיליקום, למשל, אננס או גויאבה מקסימה) וארבעה שגורמים לך לחייך, אולי אפילו לצחוק, כשאף אחד לא מסתכל. חמאה חומה ומרווה מישהו? גלידת שמן זית? עוגת גזר או אבקת חלב מקורמל?
המרקם נהדר, על נקודת התפר שבין הסמיך ל-Soft. הצבעים צבעי אמת, והטעמים איתם - מאופקים ומאפשרים, מסרבים לבעוט בך בכל הכוח ומעדיפים עדינות והתמסרות איטית יותר. הפיסטוק אינו !!!!!!***פיסטוק***!!!!!! אלא משהו אגוזי ועדין יותר, הווניל מזכיר לך דברים בשקט והשוקולד אינו מעוניין להפיל אותך, אלא לעזור לך לקום.
גלידת שמן הזית ותשלובת המרווה-חמאה, בהתאם, משרתות איזשהו נראטיב פרוע ומקורי יותר, ובהחלט מעוררות תהיות ושאלות בקרב הלקוחות, אבל לכו עליהן, ותגידו שאני שלחתי. הן לא מתחנפות עם מתוק ולא בורחות ממטרתן, ולכן, בהכרח, הופכות לחוויה. מתי בפעם האחרונה חוויתם גלידה?
ועם הגלידה, בא התיאבון. דולצ'ה מילה אולי מסלילה אותך פנימה בקו ישר דלת-גלידה, אבל בשולי הדרך הזאת מחכים תחנות עצירה והתרעננות מהסוג שמכוון את גלגלי האוטו הפנימי שלך כמעט באופן אוטונומי.
יש פה קרואסוני בוקר שחומים (שאולי, יותר נכון בטוח, שווה להזמין ליד הגלידה, ואז אולי, כלומר, בטוח, לטבול ולערבב) ועוגיות שוקולדיות, ריבועי מרשמלו רכים ופסטליים ובועות מרנג תפוחות, כריכים וסלטים למי שמעוניין גם לאכול אוכל של ממש משום מה וגרנולה הום-מייד, חיתוכיות פיסטוק-פירות ועוגות בחושות שנחתכות גם לפרוסות, בראוניז ותותים טבולים בשוקולד, מאפים מלוחים וגריסיני עם חמאה וטפנד, קפה ובקבוקי יין, שהרי פיקניק כבר מתממש פה. הכי מתממש.
שבוע בדיוק מאז הפתיחה, ושרביט נשען אחורה על הכיסאות האירופאיים עם חיוך עייף, מרוצה אך רחוק מלהיות מסופק. הוא לוכד בעיניים שרפרף שנסחף קצת יותר מדי במשחקי הבעיטות של ילד תועה ומצליח להשיב את הסדר, ואת השרפרף, עם מינימום מהומה ומינימום דרמה. המינימליזם הזה, נדמה, הוא חלק מהתקופה שמלווה אותו כאן, ובהחלט מאפיינת את השותפות הנהדרת בינו ובין ליזה כהן.
הוא פועל ויוצר ומשתולל בתוך רחבה אחת של מרכז מסחרי אחד (בקרוב: מסעדה נוספת, בשרית וכשרה, ממול למילה החלבית-דגית), וגר בתחומי היישוב עצמו, כך שכל האנרגיה הזאת מתועלת בדיוק להיכן שצריכים אותה, ומאפשרת לו גם רגעים כאלה, של הישענות, ושל חיוך. לעייפות אפשר לדאוג אחר כך, בשבת. "בלי קשר לכשרות ולדת", הוא מודה, "כשאתה עושה את הצעד הזה ומקבל את ההפסקה של סוף השבוע, אי אפשר ללכת אחורה".
התכניות רבות, מעניינות, מחכות אבל לא לחוצות. הוא מגדיר אותן כ"מה שעושים בכל המקומות אנחנו לא רוצים לעשות, ומה שאין בשום מקום אנחנו חייבים", ומגבה את זה עם פורמט ממתין ליישום של מנות גלידה עם "סגירה". נגיד, גלידת עוגת גזר עם קרוטוני עוגת גזר חמאתיים או גלידת ארוז קון לצ'ה עם פיסטוקים קלויים וגרידת תפוז. אחר כך, ותוך כדי, תהיה גם מכונת שטרופוואפל שתקרמל את עצמה על כולנו, ותהפוך את ההתלבטות בין הקירות הללו לקיומית עוד יותר.
כל אלה, מיותר לציין, דורשים סבלנות ואיפוק, אפילו חינוך קהלי מתון. היו כאן, בכל זאת, שנים של מכות תופים מתוקות בכל גלידריה כמעט שאליה נכנסנו בארץ, מכבש סוכר ששטף לנו את בלוטות הטעם, שיטח אותן והיפנט את חוש המידתיות, שטיפת מוח ופה. עכשיו, איתה, ואיתו, פתאם נהיה קיץ, שוב.
דולצ'ה מילה, מתחם G , השקמה 1, סביון