למרות קרבתה היחסית לעיר הגדולה ועל אף היותה עיר גדולה כשלעצמה, ראשון לציון היא עדיין קצת אקס טריטוריה במדורי האוכל. עם אוכלוסיה של למעלה מרבע מיליון איש, מדובר כבר מזמן בכרך אורבני בפני עצמו, שבו יש מסעדנות, חיי לילה, ברים ומועדונים, אבל בתמונה הקבוצתית, קשה לאנשים מבחוץ למנות בה כמות גדולה של מקומות ראויים.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
פיש, של המסעדן הוותיק דייויס דוד, הגישה במשך שנים דגים ופירות ים ונדמתה תמיד כאחד המקומות היחידים שאפשר לספור בעיר. לפני מספר חודשים היא עברה לאכסניה חדשה, גדולה ומעוצבת יותר, ושינתה את שמה לפיש רויאל במהלך שהיה יותר מתיחת פנים ממהפיכה.
המסעדה החדשה מרווחת, עדכנית ומסבירת פנים. מבט בתפריט מלמד שגם הפורמט החדש שלה לא מנסה לשדר תל-אביביות עכשווית, אלא שומר על קלאסיות. זו איננה בשורה רעה. בשנתיים האחרונות שבעתי מרורים רבים במסגרת תפקידי ממסעדות פרבריות חדשות שנורא רוצות להיראות כמו הדבר האמיתי ומתגלות ככלי חלול וריק. אני מעדיף שבעת מונים מסעדות מגובשות, מודעות לגבולותיהן כמו גם לצרכי קהל נאמניהן, על פני להק הוונאבי'ז המעודכן עאלק והסתמי לחלוטין.
להבדיל מתפריט עם מנות קטנות עד בינוניות, כמו שמסעדות הרגילו אותנו, פיש רויאל וחי-גיל מונטיסינוס שומרים על קונספט הראשונות-עיקריות עם אגף קטנות זעיר לפניהן. עיון פרטני קצת יותר מלמד שרוב אופציות הדגים הן דניס, לברק או סלמון. בירור לגבי מקור השרימפס העלה ייבוא מארגנטינה, קפואים שעוברים הפשרה. אנחנו מכירים אותם היטב. זה חומר גלם טוב מאוד מסוגו שמסעדנים רבים עושים בו שימוש ורק מעטים משתמשים בו נכון. בכל אופן, סי-פוד טרי זה לא.
פיש רויאל מתמקמת, אם כן, כמסעדה שאמנם השקיעה לא מעט במחלצותיה החדשות אבל יומרותיה הקולינריות מאופקות ואין לה עניין להמציא את הגלגל. ציפיותינו עדכנו גרסה תוך כדי תנועה, אם כן. עבורינו, חשבנו, די בכך שהיא תספק את הקלאסי המעט ותיק הזה תוך הקפדה על חומרי הגלם ודיוק בביצוע. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
היינו שלושה והזמנו לחם שאור (28 שקלים) וארבע ראשונות - סשימי טונה אדומה (68), קבב דגים (64), טארטלט טונה (68) וסלט קיסר (68).
בצלחת הלחם היו לחם מחמצת, לחמניות עננים ופוקאצ'ה, לצד קרם עגבניות. קרם העגבניות היה נחמד והלחם סביר באיכותו אבל מינוניו מועטים משהו.
הסשימי הגיע בשש חתיכות, לצד סלט מלפפונים עם צ'ילי, קשיו, קריספי שאלוט ועשבי תיבול, ברוטב ויניגרט מנגו תאילנדי. כאן, מינוני הטונה בהתחשב בתמחור קרנו נדיבות ברורה. טעמי ויניגרט המנגו היו קצת גורפים מדי לטעמנו, בטח שלא אנינים, אבל זו הייתה מנה חביבה ויעילה מסוגה.
טארטלט הטונה האדומה הגיע בארבעה כיסי בצק דקיקים, עם איולי, עשבי תיבול, צ'ילי ופינגר ליים. זו הייתה מנה שהזכירה בצילחותה מטבח צרפתי קלאסי, קצת מיושן אולי אבל דווקא בגלל זה היה לה חן, למרות שטעמי התיבול שלה לא היו לגמרי מאוזנים.
קבב הדגים, מבוסס המוסר, היה טוב הרבה פחות. מרקמו לא היה מוצלח ולא נתן את תחושת ה"על הסכין" שהבטיח התפריט. לא היה בו מגע גריל, הוא היה שחום מדי ושמנוני מבחוץ ותיבולו לא עשה את זה. גם הוא צולחת קצת כמו פעם, באדום (סלסה ורדה וצ'ילי מותסס), ירוק (עשבים) ולבן (יוגורט כבשים) אבל זה לא היה זה.
בסלט הקיסר היו לבבות חסה, איולי קיסר, קרוסטיני, צלפים מטוגנים והמון פרמזן. לא מנה אנינה, בעיקר בגלל האיולי המעט מסורבל ומגושם, אבל אם זו הייתה רמת הבסיס בחלקה הראשון של הארוחה אפשר היה לדבר על פיש רויאל כמסעדה שעושה את שלה כהלכה.
מבט בעיקריות הדגיש את צניעות האופקים הקולינרית, כמו גם את נפקדותם של דגי ים כמו שצריך באמת. היה דניס, היה לברק, היו מוסר וסלמון, שרימפס מהפשרה ופיש אנד צ'יפס דניס. איכשהו, אכלנו די הרבה, אז הלכנו על פסטה אחת - ניוקי עבודת יד (98) - ומחבת פירות ים (142) כי אנחנו בכל זאת במסעדת ים.
במנת הניוקי היה רוטב מבוסס חמאה עם פטריות, כמהין, אספרגוס ואפונה. אפשר היה בהחלט לעדן ולהקליל את הרוטב עם קצת יותר ציר ירקות למשל וקצת פחות חמאה, אבל הניוקי עצמם היו אווריריים וראויים והמנה כולה הייתה חיובית בסך הכול.
מחבת פירות הים לעומתה הייתה פלופ גדול. שרימפס, קלמרי ומולים עם קוביות תפוחי אדמה ברוטב חמאת בויאבז וזעפרן. הרוטב היה יותר מרקי, עתיר חמאה באופן מופרז ומיותר. השרימפס היו מיובשים, הקלמרי צמיגיים וכל המערך קרן רטרו במובניו הלא ממש טובים. לא בטוח שגם לפני עשרים, עשרים וחמש, ושלושים שנה זו נחשבה מנה טובה. באסה.
הסתפקנו במנת סורבה מנגו ג'ינג'ר (30) לקינוח שהייתה עצומה בגודלה ולא רעה וניסינו לסכם את הארוחה הזו, שלא ממש דומה לאף אחת אחרת שאכלנו זה זמן רב.
אז מה היה לנו? נדיבות? בהחלט. רעיונאות נכונה במתכונים? ככה וככה. חומרי גלם ראויים? תלוי איך מסתכלים על זה. הקפדה בביצוע? לא תמיד. כן, היו כמה מנות חיוביות וחביבות מסוגן, לא אנינות כלל אבל סימפטיות, ופקשושים מצערים כמו מנת קבב הדגים ומחבת פירות הים. מצד שני, פיש רויאל אולי עטופה באריזה של מסעדה מסוגננת אבל ה-DNA שלה פשוט וחסר יומרה. מסעדת וונאבי היא, כאמור, לא, וזה נזקף לזכותה.
האם מדובר במסעדה שיש סיבה להגיע אליה במיוחד מתל אביב? לא ממש. ומה באשר לתושבי ראשון והסביבה? זה תלוי במידת האנינות ובמקדם העדכנות שלהם. לפודי'ז אמיתיים יהיה על מה לעקם כאן את האף מן הסתם, ופייט למסעדות איכות בתל אביב ובכלל אין כאן. מצד שני, הנדיבות שורה על רוב המנות, השירות חביב והתמחור מאופק. תמורה לכסף? זה עניין של נקודת מבט. מה שברור זה שכדי שפיש רויאל תהיה "שם", כלומר במקום שבו היא מנסה להיות, ליבת האמת שבה ומקדם ההוגנות אינם מספיקים. היא צריכה להיות טובה יותר.
פיש רויאל, פאול גרונינגר 4, ראשון לציון, 03-9611169