על הגגות, מול הטילים, אז והיום: חיים כהן, ישראל אהרוני וצחי בוקששתר נזכרים במלחמת המפרץ

לא היה צריך להתרחק הרבה כדי למצוא נקודת ייחוס למה שהתחולל בשבועות האחרונים ברחבי תל אביב, ברחובותיה ובמסעדותיה. זאת לא עיר שדורשת זיכרון יוצא דופן, ובוודאי לא מדינה שגורמת לך לתהות מתי בפעם האחרונה הכול כאן היה כל כך ריק. בחוץ, בבתי האוכל מלאי החיים שלה. ובפנים, בתוך הנפש הסוערת של אנשי האוכל מלאי החיים שלה.

לא היה צריך להתרחק הרבה, כי כל מי שנכנס לעולם הזה מבחירה - וגם כל מי שנולד לארץ הזאת כמובן, ומחליט להישאר בה - יודע ברמה כזו או אחרת למה בדיוק הוא הסכים, מה אומר החוזה הבלתי כתוב, ואיפה חותמים. התפריט שלנו כולל מבצעים ומלחמות, מהומות ומהפיכות, ולפעמים גם ספיישלים של מגיפות, כשההשראה נחה על הגלובוס.

לא היה צריך להתרחק הרבה, ובכל זאת המציאות גרמה לנו לנסוע 35 שנים אחורה בזמן. אולי אלה הטילים ואולי ההפגזות, אולי הדממה ואולי האזעקות. המפות הלכו מזרחה, אבל כל השאר נשאר כאן, חפור. כמו אז, במלחמת המפרץ הראשונה. כמו עכשיו.

שיחת הטלפון עם ישראל אהרוני נקטעת עוד לפני שהתחילה. "יש התרעות לפני אזעקה, נדבר אחר כך". הוא יורד עם הנכד למקלט, שוהה שם בהתאם להנחיות (ואפילו מעבר להן) ועולה מחויך להפתיע. שניות אחר כך, אתה מבין למה, ועד כמה הלוגיסטיקה "שיפרה" את נקודת המבט.

"אז, עם הילדים, נאלצנו לתפעל גם מסיכות אב"כ, גם ברדס וגם מין אוהל כזה", שיחזר, "הייתה בהלה, והרי דיברו בהתחלה על נשק כימי וביולוגי, אבל ה'פרופס' סיבכו את הסיפור הרבה יותר. מהבחינה הזאת ובגלל כל הניסיון שצברנו, אנחנו היום כנראה כבר לא עם בפאניקה, למרות שאולי כדאי לנו להיות. המצב הזוי, גם אז וגם היום, כל פעם עם פנים אחרות, אבל אנחנו קצת מורגלים. זה חלק מאיתנו".

אהרוני ושותפו דון טראן דהרו אז עם מסעדת ין יאנג על שדרות רוטשילד בתל אביב, ועל העיר כולה, אבל התקיפה האמריקנית בעיראק הדמימה הכול. או כמעט הכול.

"לא יכלנו להישאר עוד בבית. החזקנו מעמד יומיים, ואז דון אמר לי שהוא פותח", סיפר, "אמרתי לו שאף אחד לא יבוא עכשיו, אבל עשינו מין חדר אטום בפנים, ותוך זמן קצר המסעדה הייתה שוב מלאה. לא ייאמן איך שהיא עבדה".

הוא מתאר התרחשות "שאי אפשר באמת לתאר". העיר אולי שונה, אבל הצרכים שלה לא השתנו מאז ועד היום. "אנשים באו. היו יושבים ואוכלים, ואז הייתה אזעקה, אז כולם קמו והלכו לחדר האטום. כשנגמר, הם חזרו לשולחנות והיינו מחממים להם את האוכל, וממשיכים".

תל אביב ידעה אז, כמו היום, המון תושבים שהחליטו להתרחק ממוקד הטיווח והטילים, אבל הוא לא היה בנוי לבריחה. "אני זוכר שאמרתי שאין לי סבלנות להיות פליט. גם היום זה לא על הפרק. לא רציתי אווירת פליטות, והחלטנו להישאר בבית, ושנסתדר", תיאר, "היה אז לחץ כמו שאנחנו חווים עכשיו, כן, אבל גם קוליות כזאת של 'יהיה בסדר'".

הקוליות הזאת נפגעה מעט באחד מימי המלחמה, כשניידת עם רמקול עברה ברחובות הסמוכים למסעדה, והורתה לכולם לעלות בשדרה לכיוון כיכר הבימה. "הסתבר שנפל טיל ענק ברחוב אלנבי, בלי להתפוצץ. לא ידעו אז מה שאנחנו יודעים היום - שמדובר היה בעצם בצינור מלא בטון, ללא חומרי נפץ בכלל - אז כינסו את כולנו בגלל שפחדו מפיצוץ מאוחר. אחר כך, פתאום וממש מתוך הפחד, כולם נהרו לשם והפכו את הזירה לאתר תיירות".

הוא לא בטוח אם האירועים, בעיקר בין קירות ין יאנג, היו "סוג של אסקפיזם", אבל זוכר היטב שהיה מלא. "זה שינה קצת את האווירה, בטוח. במקום להיות כל הזמן במתח וחרדה, נכנסו לאווירה חיובית יותר, של כולנו יחד. גם אם הביחד הזה היה בתוך החדר האטום, בסך הכול היה נחמד".

צחי בוקששתר התעורר אף הוא על הצד הסביר של משחק ההישרדות הישראלי, ומבכה רק על אובדן שעות השינה. "שיישרף להם האורז, ושיתפורר להם הגונדי במרק", הוא פותח באיחולים קשים, בטח כאיש אוכל, ואז מתפנה לשחזר חוויות של כיף טהור, ממש כך, מימי המלחמה ב-1991.

"אני זוכר את זה כמו היום. לא היו לי אז ילדים ולא הבנתי דברים כמו שאני מבין היום כמובן", הודה, "גם במסעדה לקח לי קצת זמן להפנים שאנשים לא יגיעו בערב. אף הורה לא ישאיר את הילד שלו עם בייביסיטר מול הטילים", הסביר, "אז פשוט שלחתי הודעה לכל הלקוחות שהערב עובר לצהריים".

המסעדה היא "התרווד הוורוד" כמובן, מוקד יוקרה ואוכל שחיבר את רחוב אלנבי לשאר העולם במשך כמעט עשור. "אנשים שמעו על המהלך ובמקום ללכת לעבוד באו להשתכר אצלי, ובערב הלכו לילדים. זאת לא הייתה ארוחה עסקית, אלא ממש מעבר של הלילה לצהריים שקצת התאים לאווירה האפוקליפטית מסביב".

כמו אצל רבים, גם הוא זוכר סוויץ' שהפך את אותה אפוקליפסה למשהו סוריאליסטי יותר, ולמציאות שאפשר בהחלט להתמודד איתה. "רוב הטילים אכן כוונו לתל אביב ולמרכז ונוצרה חרדה מנשק כימי, אבל לקח כמה ימים להבין שזה כנראה לא סוף העולם. משם, הדרך לגגות, להריע למיירטים עם בקבוקי טקילה, הייתה קצרה".

הוא זוכר היטב את החבורה שלו מאז. "הסתובבנו בתל אביב ביחד, ראינו יירוטים ושתינו כמו שלא שתיתי מאז אף פעם", כהגדרתו, "השתדלנו להישאר אחד עם השני והקפדנו להיפגש כל צהריים עם כל העיר לחצי זיוה בנרגילה שברחוב קרליבך. היה איזה משהו מקרב, לא מפחיד כמו לפני ששת הימים או יום כיפור, שבאמת לא ידענו איך נצא מזה, אלא משהו קצת יותר מובן".

לדבריו, עיקר הנזק היה מעט השפלה. "זאת הייתה מכה לאגו, נכון. אנשים חיפשו משהו להיאחז בו וזרמו עם תכנית הפעולה של נחמן שי. לשתות מים ולשים סמרטוט רטוב מתחת לדלת. זה הזכיר לי קצת את ה-Duck and Cover של האמריקנים נגד פצצת אטום. אבל בסופו של דבר, לא היה כל כך מפחיד, ואי אפשר להסתובב היום בעיר בלי להיזכר, ולעשות השוואות".

את השעות שבין יירוט ליירוט, טקילה לטקילה, הוא העביר כמובן במטבח. "אני זוכר שביום הראשון של המלחמה, כשהמסעדה עדיין הייתה ריקה, התחלתי להכין פאייה והאזעקה תפסה אותי באמצע. הקפצתי את המנהלת שלי על האופנוע לחדר אטום, אבל לא עליתי, גם לא כשנשמע פיצוץ אדיר מאלנבי. אמרתי לה שאין סיכוי שהדבר האחרון שיזכרו ממני זה ששרפתי פאייה. נסעתי על האופנוע בעיר ריקה, ישבתי לקרוא 'רומן רוסי' ליד הכיריים וכשהריח של התבשיל חדר את הפילטר של המסיכה, הבנתי שעבדו עלינו, ושהולכת להיות תקופה נהדרת".

חיים כהן מוסיף לתבשיל הזה, ולתפריט כולו, מור"קים של ממש, על מדים אמיתיים, והכי קרוב לטילים שאפשר.

"גויסתי אז למילואים ביחידת אב"כ", פתח במשפט הכי בלתי צפוי שאפשר, "והתפקיד שלנו היה לקבל הודעה איפה יש מכתש מנפילת טיל, להגיע לשם, להוציא דגימות ולדווח אם מדובר בגז חרדל או גז עצבים".

כשבועיים לאחר מכן, עם דעיכת הפאניקה מנשק כימי, הגיע ליחידה מומחה מהמכון הביולוגי בנס ציונה, והגביר חזרה. "עשו לנו פגישה דחופה והסבירו לנו שאסור לנו בשום פנים ואופן לגעת בשברי טילים. נשק כימי, ידענו, יתגלה מיד ויהרוג אותך בייסורים תוך כמה דקות, אבל עכשיו החשש הופנה לכיוון של נשק ביולוגי. 'אתם תגלו את זה על עצמכם רק אחרי 36 שעות', הוא הזהיר. בשלב הזה, לכל אחד ואחד מאיתנו היה שק 'שלל' מלא שברי טילים. אני לא אשכח איך כשנגמרה הפגישה, כולנו רצנו לתרמילים ונפטרנו מכל השאריות".

בעולם מקביל לשירות המילואים המסעיר הזה, אך לגמרי בישראל, כהן הפעיל את מסעדת קרן יחד עם שותפתו אירית שנקר.

"כמה ימים לפני המלחמה עברנו לרחוב אילת 12", שיחזר את הימים המורכבים של מי שנחשבת לאחת מספינות הדגל של המסעדנות המקומית, "וכשחזרתי לעבודה החלטנו לפתוח ולנסות לפעול כרגיל. לא היינו מלאים בשום צורה, זה ברור. אף אחד לא עמד בשבילנו בתור, כן? היינו מאכילים בין שולחן לשלושה, כמה זוגות בודדים ולא יותר, ושבעה מלצרים עמלו על כל צלחת. היה פסיכי שהם בכלל באו, אבל נתנו להם כבוד והתנהגנו כרגיל".

ההתרחשות הייתה הזויה לכל הפחות, אבל בתוך ההזיה הזאת נוצר זיכרון, ונוצרה אפילו מורשת. "הכול התנהל בשקט מופתי, כמו במסעדות כוכבים בקצה צרפת, עם מפות לבנות על השולחן וכל כללי הטקס, אבל מתחת לשולחן הזה היו מסיכות אב"כ ופילטרים מחוברים", סיפר, "אז, כשהייתה אזעקה, כולם עזבו הכול - הטבחים והמלצרים והאורחים - וירדו לאזור מוגן בקומת המרתף".

המעבר בין המפלסים סיפק גם מעבר בין הפורמטים, ובנה מערכת יחסים מלאת טוויסטים. "למטה, באזעקות, נשבר כמובן הדיסטאנס, אבל איך שעלינו חזרה ההצגה התחילה מחדש, ומסעדת היוקרה חזרה לעבוד. זה היה משחק תפקידים סוריאליסטי, אבל הוא שמר עלינו ושמר עליהם מכל החרדות, וסייע לכולם לשכוח לרגע את המצב. היום, אני מסתכל על זה כעל משהו מקסים, ומבין את הכוח של לארח, וכמה זה חזק".