תלם וכוכב הצפון יצאו לטיול בין הערוגות. מסעדה נולדה, ושכונה נולדה מחדש

בסוף, בהתחלה ובעיקר באמצע, תלם היא סך כל הדעות הקדומות שלה ושל סובביה. של אנשיה ושל סביבתה.

דעה קדומה על עיר ועל שכונה, על אנשים ודיירים, תיירי חוץ ופנים, מלצרים ומארחות והיצור המיתי הזה שפעם היו קוראים לו "לקוחות מזדמנים" ונשבעים שהוא אכן קיים בטבע הפראי הזה של המסעדנות הישראלית.

דעה קדומה על אוכל ועל מה שאפשר לשים על צלחת ומול מי אפשר להניח את הצלחת הזאת. מה אנשים אוהבים ומה הם אמורים לאהוב על סמך הכנסתם, מעמדם, שיעור קומתם וקומתם בבניין. אם אתה בדופלקס, ודאי בפנטהאוז, אתה אמור לאכול איקס. אם אתם עם ילד, ודאי שניים, לא תרצה שום דבר חוץ מ-Y. לא ככה?

דעה קדומה על מטבח וטבחים, ומה צריך לצפות ממנו, ומהם. איפה אפשר לפגוש אותם ובאיזה שלב בדרך הם יסכימו לעצור, ולהאכיל. כמה פשרות הם מוכנים לעשות לפני שהפשרה הופכת לחנופה, וכמה עקשנים הם מוכנים להיות לפני שהעקשנות נמהלת, מתמוססת, לתוך האגו.

תלם היא דעות קדומות, ומה שאתה מחליט לעשות איתן. תרצה, תשקע ותתבוסס במרירות ובבוץ של נשמתן. תרצה אחרת, ויש לך מסעדה.

אתה שואל את עצמך מה לעזאזל מצאו ענר בן רפאל פורמן וטל לובין דווקא בכוכב הצפון, למה לא הרחיקו יותר מתריסר האדירה שלהם - קו אווירי של שני קילומטר בקושי, ולא יותר מתשע דקות על איזשהו כלי רכב, רצוי קורקינט - בשוק הנמל, ואיך יצליחו לייצר הבדלה, נשמה, אישיות גדולה נוספת.

על הדרך, אתה שואל את עצמך מה לעזאזל יחשבו עליהם תושבי השכונה התל אביבית שמעבר לירקון (ועבור רבים גם מעבר להרי החושך של מורדור בערך). הם, שהובטח להם תכנון עירוני ועירוב שימושים, מקומות של ממש ולא בית סוהר אורבני, שבעו הבטחות ושבעו יותר אכזבות. כעת, נדמה, הם רק רוצים לשבת, לאכול משהו.

בין שני הצדדים האלה אתה לא מדמיין אלא קו מתח אחד. זרם חשמלי אקסטטי, שלא מאפשר חצייה, בטח לא מפגש. אתה עוצר במרכז מסחרי שתוכנן עצל מדי ועושה עכשיו את הסיבוב המוכר של שיפורים ושדרוגים על חשבון הקיים, ואז ממשיך מעט הצידה, נהנה מהאילתור שלוקח דווקא את השביל של הסמטה, ומתחיל להבין רק כשאתה חוזה בשלט צומח מתוך הירוק שבעצמו צומח מתוך המדרכה ההולנדית, מתוך העציצים, המרצפות, על אפם וחמתם של כל אוהבי הסדר.

מסעדה במדבר. פאטה מורגנה, אבל באמת.

בשלב הזה של חייו, ושל הקריירה שלו, בן רפאל בטח נהנה מההטרלה הזאת. הוא היה באמצע של האמצע (מונאר), ואז בצד של הצד (איגרא במשק), ואז באמצע של הצד (אלטער), ועכשיו הוא כנראה במשימת חיים שנועדה להגשים כל מה שתל אביב חלמה על עצמה - ממתחמים ועד פרברי שינה, ממגדלים ועד שכונות לווין - ולא ידעה שאפשר.

כולם, לתפיסתו, ראויים לאכול, אבל עוד יותר מזה ראויים לאוכל. זכאים להגיע הביתה ולרדת עם הילדים למקום שלא דורש מהם לפתור חידות היגיון, שלא מבקש מהם התראות מוקדמות ושבועיים תור, שמרעיף טעמים בלי להתנשא, שיודע שהחטא הגדול הוא זילזול בקהל, אבל שהחטא הקדמון הוא זילזול בעצמך.

כך, נולד מקום ששואל שאלות ועונה תשובות, לעתים במקביל, לרוב לפני שהתחלת לענות. משפחתית, אבל משפחה חדשה. שכונתית שמקבלת גם כפכפים וגם דייט, גם איפור וגם צבעי גואש שלא ירדו מהחולצה של הקייטנה. אם תתנו לה, היא תוכיח לכם שאפשר. ממה שרואים בימי הפתיחה, נותנים לה, והן אפשר.

התפריט, בהתאם, מלהטט וירטואוזי בתוך הגבולות שהציבו לו. דרגה אחת מתחת לתריסר ברמת התיחכום וההברקה, דרגה אחת מעליה ברמת הקומוניקטיביות וההנגשה. אם תרצו, סרט דרמה זר, אבל בנטפליקס, על הספה בבית. אם תרצו אחרת, אקשן, אבל קוריאני. ותרצו.

זה מתחיל, כראוי, בבצק. פוקאצ'ה, פטאייר או פיצטה (34-66 שקלים), תוספות קטנות-גדולות, תנור ונחמה. זה עבה ולוהט וקורה בפינה הימנית הרחוקה של הבר, ותוך כדי שזה קורה, זה משדר לאחרים שזה יכול לקרות גם אצלם. אין סיכוי לברוח מזה, ומי בכלל רוצה לברוח. אספרגוס, מרווה, פרמזן ורוטב בר בלאן שנשפך מלמעלה, מול העיניים, מול הבטן. הגעת.

משם, "התחלות" (52-88 שקלים) שובבות, מושקעות, אחרות. סלט עלים עם שמן לאושטיין משמח וקערת ירקות טריים - "כל מה שהגיע היום" - עם גבינת פטה שהיא ביטוי ברור לעליונות האדמה הטובה, קישוא עם ציר ירקות, יוגורט וטבחה, סשימי אינטיאס עם משמש צלוי, קרפצ'יו עם חמאה חומה ולהיט ויראלי מוצדק בדמות נקניקיית תירס קטן שנצלה על גחלים, הוכנס לבריוש, קיבל על כתפיו משיחות איולי אורפה, והתייצב ללהטט אצלך בתת-מודע, ואז במודע.

זה ממשיך במה שמוגדר כאן כאמצע, אבל בפועל יכול לסגור לך את כל הסיפור מפאת ריבוי אפשרויות והתמסרות לפיתויים. לא תזמין פרח דלעת בטמפורה ממולא גבינות ומטוגן? לא תוסיף ניוקי א לה רומנה? לא תתלבט בין שקדי עגל ולינגוויני בוטרגה? ואלה עוד לפני מנת חובה של "דג עשוי למחצה" עם רוטב קיסר וקייל מעושן (98 שקלים), מלאכת מחשבת של מסעדה-מעבדה, יצירה וביצוע, שמותירה לבסוף על הצלחת וואוו-דג, וואוו-רוטב, על מנעד שבין נא לעסיסי, חכם וגאוני.

העיקריות (92-152 שקלים), או לפחות עיקריות בתחושתן, מושכות לחיבור חזק עם הקהל, אבל לא מרפות ולא מוותרות. גם הקהל הזה, בטוח, שבע מהמבורגרים, אז כאן הוא מקבל אחד עם ברביקיו תמרים וטבעות בצל בטמפורה.

יש סטייק-פירה, ודאי, ויש גם נתחים גדולים יותר על העצם (81 שקלים ל-100 גרם), יש לברק עם ירקות קיץ ורוטב חמאה לימוני, אבל כשאומרים "פסטה בולונז", מתכוונים לבולונז תמנון ולמפתול, קערה שזוכרת מטבחים מקומיים מפעם ומרימה ארוחות מקומיות של היום, שכמותה היו חולמים להגיש בכפר איטלקי או בעיירה צרפתית. מנה של סרט, במציאות שלנו.

מסביב, במקביל, אפשר גם קטנות של "בצד" כמו קרעי תפוחי אדמה, פלפלי פדרון עם פטה כבשים, חציל מלנזנה ומוסר ים כבוש על לאבנה. אפשר, רצוי, גם עירבובים שמחים, מיוחדים בדרכם, עם עלי ארוגולה וג'ין, למשל, פיגם וטקילה, דלעת וג'ק דניאלס. אפשר, רצוי, מוכרח, קינוח. שניים לפחות. אולי יותר. נסו אתם לברור בין ברולה אורפה עם קרמו שוקולד, גלידת עלי תאנה עם עוגת דבש, גבנאש לאבנה-משמש או קוקילידה עם גלידת שומשום. נסו, ותיכנעו כמותינו.

תלם מסבירה את עצמה מיום הפתיחה כ"מרחב שבין הערוגות", זה שמאפשר לך "להתקרב, להריח ולקטוף בלי לפגוע". כך, הרחיבה, פועל גם המטבח שלה - לא מפריע לאדמה, ונותן לה להכתיב את התפריט, ואת מה שנכנס לצלחת.

ידענו כבר שמות של מסעדות, וידענו כבר גילגולי עיניים לנוכח שמות של מסעדות, והכי ידענו הסברים כפויים על שמות, ומסעדות שמנסות לעשות ההיפך מלא להפריע לאדמה, ולערוגה. שום תלם לא היה רחב מספיק בשבילן. כאן זה בול.

פה, כמעט מרגישים שהשכונה חרשה, והמסעדה נכנסה, ועכשיו כולם הולכים יחד בין הערוגות, בין השולחנות. מרחיבים מבט ומרחיבים חיוך. מרחיבים שולחן ומרחיבים שעות הזמנה, שעות סרוויס, שעות מפגש. הייתה דעה קדומה, ואיננה. היו דעות קדומות, ועכשיו יש מסעדה.

תלם, מרכז G, מאיר יערי 19, שכונת כוכב הצפון, תל אביב, 077-8801760