האם זה באמת קאמבק אם אף פעם בעצם לא הלכת לשום מקום? האם פופ-אפ הוא אכן פופ-אפ גם כשאין לו תאריך התחלה, ממש אין לו תאריך סיום ובקושי יש לו גבולות גזרה קלנדריים? האם משהו מזה משנה בעולם האוכל הישראלי של 2025, וביתר שאת בעולם אוכל הרחוב שלנו? התשובות, כפי שיודע כל מי שמתעסק בתקשורת, או סתם צורך תקשורת, כותרות וקליק בייט, נגזרות ישירות ממילת המפתח "האם". ובקיצור - לא, ממש לא וממש-ממש-לא.
לכל הטורים של "אוכלים הולכים"
ולכן, לא קאמבק של וולפנייטס, לא פופ-אפ של וולפנייטס ובעיקר הכי לא משנה שיש. ובתוך כל הלא האלה, כן גדול, הכן שמשנה הכול.
רעב ובקרייב. וולפנייטס
17 שנים, פלוס-מינוס, מאז שהשתלט במהירות וביעילות על שוק ההמבורגרים הממזרי של תל אביב, המותג הזאבי חוזר. בערך, כלומר. הוא נטמע מזמן בתוך מנגנון השליחויות הפעלתני של מסעדת קלאסיק בצפון הישן של העיר, והמשיך להפעיל משם דיאלוג מרצה עם נאמניו.
כדרכם של כאלה, הדיאלוג הזה מתחיל רעב ובקרייב, ממשיך מהר ומסתיים כלעומת שבא. כדרכם של כאלה, הקהל נאמן ואינו נסחף אחר שטויות. בסצנת המבורגרים שהיא ADHD בתוך לחמניה, מדובר בהישג פנומנלי, לא פחות. כשחוזרים לטעום, מבינים שההישג גדול אפילו יותר מהפנומנן.
הפופ-אפ המוצהר הוא למעשה גיחה החוצה מציידניות המטען של השליחים, ויציאה מחודשת לשולחנות ההסבה של קלאסיק. המהלך לווה בתוספות חדשות לתפריט, חוזק בלהיטים שעוד לא הולחנו אפילו בשנת 2008, ובגדול ניסה ליישר קו עם המתרחש, להישען על מה שיציב ולטלטל מעט את כל השאר. ניסה, והצליח.
התפריט מחולק לקלאסיקות (64-69 שקלים, או בתוספת של כעשרים שקלים כחלק מארוחה) וליצירות חדשות (64 שקלים, או 86 עם תוספת ושתייה), מקפיד לסמן וי על כל גחמה אפשרית - הגדלה ל-300 גרם, לחמניה ללא גלוטן, טופינגז בהרכבה עצמית - ובאופן כללי מבהיר לך שהעסק פה הוא המבורגר, ושכל השאר הם רק צלילים של תזמורת כלי נשיפה ברקע. אם לא ידעת את זה עד עכשיו, הגעת למקום הנכון. אם ידעת, אתה בטח לא צריך וויז.
יש כאן ביף בורגר עם איולי צ'ילי, "וולפנייטס ספיישל" (רוטב מיונז שום קונפי, גבינת אמנטל וחזה אווז), צ'יזבורגר עם אמנטל, צ'דר ואיולי צ'ילי, "Duck & Eggs" (ביצת עין, חזה אווז ואיולי צ'ילי) וגירסה צמחונית.
איתם, מרעישים "Harburger" (איולי אריסה ביתי וקריספי בטטה), "קראנץ' בורגר" (איולי לימונים כבושים וצ'יפס דק), "Spicy Mickey" (איולי פיקנטי וריבת פלפלים) וגם - מה אתם יודעים - "וולפנייטס סמאש".
העסק מתוקתק, מקצועני, סולידי במאפייניו המיתוגיים-שיווקיים ומושקע יותר היכן שחשוב. כשאומרים כאן "קראנץ'", אתה מקבל פריכות. כשמבטיחים "הר של קריספי בטטה", היה מוכן לטיפוס. זה קצת מגוחך להתלהב מקיום הבטחות, אבל בכל זאת למדנו משהו מהחיים כאן.
כריך האווז-ביצה עושה גם הוא את שלו עם סמוקינס, ג'וסינס וקיק קטן מהצ'ילי. מבוצע על המילימטר ויודע מתי לקחת אחורה ולאפשר לך פרטיות שהיא אצבעות מלוכלכות במקסימום.
לעומתו, הסמאש החדש מעורר בעיקר שאלות על מה לקח לכם כל הרבה זמן. שתי הקציצות כמעט מותכות אחת לרעותה בעזרת שכבת "דבק" גבינתית שאף אחד לא אמר לה להישאר בתוך הלחמניה, ומממילא היא לא הייתה מקשיבה, והכול ביחד עובד כפי שהדברים האלה עובדים בדרך כלל. בשתיקות ארוכות, ובנהמות ארוכות בהתאם.
תוספות הצד (מ-16 שקלים לסלט ירוק ועד כמעט כפול לצ'יפס, טבעות בצל או שעועית ירוקה) ממשיכות את הקו. יודעים לטגן פה, יודעים לעבוד פה, יודעים להשטיח אותך על הכיסא, ולתת לך לחשוב שוב על קימה, ועל מה שרצית לעשות אחרי הארוחה.
אנשי וולפנייטס, ובית קלאסיק כולו, אולי לא היו הראשונים בעיר, אבל עדיין זכאים לפרס מפעל חיים. על המבורגרים, ועל פאסון כאחד.
בניגוד לפרסים דומים כאלה, הם עדיין כאן, ממשיכים לשחק. הם לא צריכים הכרזות ולא רצים אחרי שיגועים, אבל כן חשו שהגיע הזמן לעדכון גירסה, או לכל הפחות רצו להציג שוב לעולם את מה שלפני שנים היה ברור מאליו, וכעת אולי צריך הוכחה מחדש. "Basic At It's Best", כתוב על הקיר, "Classic Never Goes Out of Style", עונה שלט ניאון סמוך. מש"ל.
פופ-אפ וולפנייטס, מסעדת קלאסיק, יהודה המכבי 53 (פינת ויצמן), תל אביב, 054-4700060