שלוש שנים אחרי שנפתח, נורדר הוא דייט אחד גדול, קולקטיבי אבל הכי אישי. מהכניסה הממודרגת ועד רחבת הישיבה הצופה לרחוב. מהמרפסת החיצונית שמקבלת באורח פלאי - ומנוגד לכל מגמת יולי-אוגוסט הגיונית - מעט בריזה מהים ועד החלל הפנימי הצפוף. כולם כאן, בשלב כזה או אחר של פגישה, ושל רומנטיקה.
יש כאו פירסטים מרוגשים ויש דייט מי יודע כמה. יש שני ושלישי מלאי מתח - רצוי מתח מיני, תמיד - ויש דייטים שהם לא דייטים כי החלטת להביא איתך, ועל דעת עצמך בלבד, את הכלבה וכעת אתה תקוע בסיטואציה שהיא אולי חמודה מהצד, אבל מביכה מהאמצע. היא בשמלה ובאיפור, בהשקעה ובאופי, ואתה במכנסיים קצרים ועם שקית שחורה לאיסוף צרכים שקשורה על הרצועה ולעולם לא תיפרד ממנה כי בתל אביב אין בה באמת צורך, או חשק. לא נורא, מתישהו תלמד, ואולי גם תל אביב עצמה תלמד.
יש דאבלים ואפילו טריפלים, דייטים שלא יודעים שהם דייטים וכאלה שחששו להכריז על עצמם ככאלה. שנת 2025, וישראל עדיין מלאה בגברים שמסתערים בשדה הקרב, וחוששים בשדה הסטוצים. למלאכים וללוחמים לוקח זמן ללמוד.
תנו לסחף לעבוד. נורדר
וגם נורדר בדייט. ארוך ומתמשך, עקבי ומלא דיאלוג. דייט עם השכונה ועם הסביבה ועם האנשים שחיים את זאת ואת זאת.
היא נולדה אחת, והתפתחה להיות אחרת. עשתה לילה ויצאה להביא משהו לארוחת בוקר, הרימה בראנץ' ואז חזרה על הכול, מההתחלה, כדי לשפר ולבדוק איפה היא טעתה. כל מי שחי פעם בצפון הישן של תל אביב יודע שאין דרך אחרת לעשות כאן זוגיות, למרות מה שכולם יגידו לך, אלא להתעורר כל יום מחדש, להסתכל מסביב על השכנים, ולנסות שוב, רצוי אחרת ממה שאמרו לך.
כאן, בין הים לפארק, בין הרחוב לבתי הקפה שאף פעם לא מתרוקנים, הכי קל זה לזרום, לתת לסחף לסחוף ולהתלונן כשהקהל לא מגיע. כאן, על הפינה האלמותית של נורדאו ודיזנגוף, לא זורמים ולא נסחפים. מקסימום סוחפים.
שנצא לדייט?
תפריט הקיץ של נורדר קורץ לכל ההתרחשות הזאת עם דגש זוגי מובחן-מובהק, ועם - סליחה מראש - סקס אפיל על הצלחת. קשה לשים את האצבע, וקשה להוריד אותה כשהאוכל כבר מגיע, אבל הוא שם. גם כתב אוכל בדייט ה-5,414 שלו יידע עדיין להבחין.
המנות קטנות, והמחירים בהתאם. כשכל העיר עושה בדיוק ההיפך (כלומר, מקטינה את המנות ומגדילה את המחיר), זה לבדו ראוי לחגיגה, לפתיחת שולחן או לדייט מושקע יותר על הפינה של הבר.
קממבר צאן, למשל, עם אגוזי מקדמיה וריבת צ'ילי הום-מייד, מושקעת וסמיכה (42 שקלים), שיפוד שרימפס משובץ בשר טלה (39 שקלים) עם פימנטון, טטאקי טונה עם פונזו (62 שקלים), אנשובי וברזאולה. אצבעות, לגימות, וחוזר חלילה.
איתן, התמקדות יפה בירקות והתעקשות לעשות איתם יותר מאת האובייס. נכון, סלט עגבניות עם בוראטה (68 שקלים) וקערת לליק עם פקורינו, אבל גם סלט שומר מצוין עם קולורבי וצימוקים ופומלה ופטה (64 שקלים), ארטישוק ירושלמי מצטיין שקפץ לתוך קרם שורשים יחד עם גבינת תום, וגם ריזוטו כרוב שהוא בעצם פתיתים בקאצ'ו א פפה, עם לימון פרסי שעושה מה שיודע לעשות לימון פרסי - לגרום לאוכלים לעצור ולדבר עליו, בעיקר. לדבר בחיוך.
התפריט גדול, חושב, מכיל ומאתגר במידה. אין כאן שום רצון בשחצנות מטבחית כי אם בהבנה הדדית שכדאי להגיע הרבה וסמוך, לטעום משהו אחר בכל הגעה שכזאת, ולהתקדם לפעם הבאה. ככה עושים בר אוכל שהוא גם בר שכונתי שהוא גם בית שבשום פנים לא רוצה להיות רק בית ורק שכונה, לא?
משחקי דגים ופירות ים מספקים כמות דו-ספרתית כמעט של אופציות, לרבות מחבת שרימפס קלאסית (חמאה, יין לבן, ירוקים, 76 שקלים), מנת קרודו גדולה שמסלילה אותך להתעסקויות שמחות של בניית כפות ומזלגות לגובה וגם דג שפורק לתוך קרם תירס. מילים שהן לבדן משחק מקדים.
הבשר ממשיך את הקו עם משהו לכל קרייב. אנטריקוט ברוטב טופי-יוזו לאלה שחייבים קרניבוריה מתקדמת וגדולה מול חצי המבורגר. כן, חצי. יציאה חכמה ושוברת שגרה שהיא בדיוק, אבל בדיוק, מה שבא לך בשלב הזה של הארוחה. במקביל, קורץ סלט דונר (64 שקלים) עם קרם צזיקי ופיתה טורקית, ומפלרטט טאקו בריסקט מפורק עם איולי דאשי. לאותה פעם הבאה, שבוא תבוא.
נורדר מתגמל את אורחיו עם תפריט גמיש ומגיב, משתנה ומחדש, עם בר שלא מזלזל אותך בקוקטיילים ולא מוכר אותך בצ'ייסרים, ועם תחושה כללית של נוח. נוח לא רק להוא עם המכנסיים הקצרים והכלב. זאת לא חוכמה. לעזאזל, אפילו לחניה דואגים כאן, במה שהוא לבטח מהלך שובר השוויון הגדול בהיסטוריה של השכונה שלא תדע לזהות כבר כחול ולבן ביחד על מניפת הצבעים של חייה.
הוא בחר לעבוד, ולעבוד קשה, על משולש הברמודה המסתורי מאוד של דיזנגוף. מעט דרומה, וזה הרחוב הכי מטורף בארץ. כמה צעדים צפונה, וכל הצפון הישן בחוץ. פה לא שקט יותר ולא רגוע יותר, אבל בהחלט אחר, ובהחלט יותר. אולי כי לא תמצא הרבה מזדמנים ומשוטטים, ואולי כי מי שהגיע לפה רצה להגיע בדיוק לפה. איטס א דייט.
נורדר, דיזנגוף 245, תל אביב, 073-3319417