האגדה מספרת שג'ון קאראגניס מתעורר מדי יום בשלוש וחצי בבוקר, אם כי "בוקר" היא מילה גדולה מאוד בהתחשב במחוגי השעון הספציפיים האלה.
הוא העביר את מרבית חייו הבוגרים במטבחי המסעדות של דני מאייר, עצר בפריז ובסן פרנסיסקו ורשם גם גיחה יוצאת דופן לאימפריית גולדמן סאקס, ולחדר האוכל המפואר שלה, שמשקיף מהקומה ה-11 על מנהטן. שם, הוא מספר, הצליח לפתח את היכולת ליצור "אוכל גבוה בסביבה בלתי קונבנציונלית", אם כי לא ברור מהניסוח הזה אם מדובר בהישג שיש להתגאות בו, או בניסוח אופייני של פוליטיקלי קורקט אמריקני.
כך או כך, כשהלילה עדיין לא מתהפך אפילו במיטה, השף הראשי של שייק שאק (ו-VP לחדשנות קולינרית) כבר מתחיל ללכת. ללכת, ואז לרוץ. לרוץ, ואז לרוץ עוד. מרתונים ואולטרה מרתונים ומסלולי איירון מן, ובעיקר אימונים לריצות המרתון והאולטרה מרתון הברזליות הללו.
פיד האינסטגרם שלו כורך את כל אלה בגריד בלתי אפשרי, ורב-קוטבי. משפחה ובישולים, מדליות והמבורגרים, פודיומים וטיגונים. "היום הטוב ביותר של ניו יורק על לוח השנה", כתב מקו הזינוק של המרתון העירוני, תוך שהוא משאיר מעט מאוד מקום לדמיון לגבי התפריט המדויק של ארוחת הפיצוי המועדפת עליו בקו הסיום. כעת, לאחר ביקורים בישראל שכללו כנראה גם הרבה ריצות מקומיות, האיש שאחראי במידה כזו או אחרת לאימונים של כולנו מזניק אתגר חדש. מוכנים?
אנטי-תיזה, וההיפך מפופ-אפ. קרוליינה ברביקיו בורגר של שייק שאק
תפריט הברביקיו של שייק שאק נולד, כמו שהכול נולד בה כמובן, בניו יורק, ומושק היום (שלישי) בנקודות נבחרות של הרשת ברחבי העולם, לרבות השלוחה הישראלית הפעלתנית שלה. הוא מוגדר פנימית כ-LTO, או כ-Limited Time Offer, וחיצונית בוודאי יעטפו אותו כמהדורה מוגבלת. חודשיים בלבד, עד אזורי אמצע אוקטובר, ואז היעלמות עד לדבר הבא.
זאת דרכה של שייק שאק להתרענן בלי לגעת ביסודות שעושים אותה, לעניין לקוחות קבועים ומעריצים חוזרים, ולסחרר משב אוויר קריר בלי לטלטל את הספינה כולה. שני המבורגרים בסך הכול, שתי מנות צ'יפס, ומשקה בודד לא ירעידו אף אחד, לא יפריעו ובוודאי לא יהרסו דינמיקה ארגונית חוצת מדינות ויבשות, אבל בהחלט ימשכו ויסקרנו, יגרמו לך להתלבט לפני שתיסחף שוב עם ההזמנה הקבועה, יפתו.
זה לא תרגיל עוקץ, כי לא מדובר בתרגיל ובטח לא בעוקץ. גם הפופ-אפיות נדיבה בזמניה ומנטרלת כל לחץ. אם כבר, זאת האנטי-תיזה לכל התרגילים ולכל העוקצים, והתשובה המושלמת לפופ-אפ. כל פופ-אפ.
הסיפור כאן מתבסס על השילוב שבין מעושן, פיקנטי ומתקתק, ויוצא מהצומת הזה עם כמה להיטים פוטנציאליים, ועם כמה נחיתות בכורה בארץ הקודש.
"קרוליינה ברביקיו בורגר" (49 שקלים לסינגל, 62 לדאבל קציצות, 75 לטריפל מפלצות) לוקח את הקציצה המצוינת גם כך של שייק שאק, מוסיף גבינת צ'דר ופיסות קטנות של בשר בקר מעושן, קורנדביף סטייל, מלפפונים חמוצים מטוגנים ורוטב ברביקיו, וסוגר על הכול את לחמניית תפוחי האדמה הקלויה. התוצאה ג'וסית מאוד, אבל לא מושפרצת. מאוזנת במפתיע ומסרבת להתלהם עם טעמי עישון אגרסיביים. עדינה אפילו. תוספת הבשר עושה את שלה, וכך גם הגבינה המוכרת והמלפפונים החדשים. ההמבורגר, כהרגלו, שחום וכמעט פריך בשוליו, ועדיין מצטיין.
"סמוקי קלאסיק ברביקיו" (באותו מחיר) משחק על אותו מגרש עם גבינה אמריקנית, הבקר המעושן, מלפפונים חמוצים רגילים אבל עדיין הום-מייד, בצל מטוגן והרוטב, בגירסה מעט יותר USA במאפייניה, עם הומאז' קרוליינה ומיראז' אמריקנה. זה מלוח, ואז מתוק. מעושן ואז חמוץ, אבל תמיד-תמיד חוזר לבסיסו. עד שנגמר, כמובן. ונגמר מהר.
אל הכריכים המצוינים האלה מצטרפות שתי גירסאות של "צ'יפס ברביקיו קרוליינה" - עם רוטב גבינה *ו*רוטב ברביקיו כבסיס, ותוספת של הבקר המעושן מלמעלה, 31-35 שקלים - ליריד BBQ מלכלך אצבעות, וגם משקה לימונדה-דובדבן (17-23 שקלים) שמתחיל מהוסס בראשך ועובר מהר מאוד פאזה, עד כדי מיצובו כדרינק האידיאלי לחגיגת האומאמי הבשרנית הזאת.
ואם הברביקיו הזה הוא הדרך הצנועה שלנו לחוות קצת אמריקה ולהרגיש שוב חלק מעולם גדול יותר, ספוט הנמל החדש יחסית של שייק שאק עושה בדיוק ההיפך, וההיפך טוב.
מאות לוקיישנים וסניפים ברחבי העולם - כמעט 300 בארצות הברית בלבד, כמעט 500 אם משקללים את הגלובוס כולו, כולל ארבעה כבר בישראל הקטנה, ודיבורים על האצת ההתרחבות עד לכדי 1,500 מסעדות וורלד-וויד - ומעטים יכולים להתגאות במה שפה נלקח בטבעיות, שלא לומר אדישות מקומית.
זה אולי כי הדיבורים על הסניף הספציפי הזה רוחשים סביבנו כבר משהו כמו שנתיים (למעשה, הם הקדימו בהרעשתם את ההשקה הרשתית כולה בדיזנגוף, שלא לדבר על השלוחה המצוינת בראשון לציון והמקום המתפקע מביקוש בביג גלילות) ואולי כי רצועת הנמל הזאת מתויגת בראשנו כמיושנת או כתיירותית מדי.
יכול להיות, אבל מה שהולך פה הוא יוניק, והוא כיף, בעיקר בתשובותיו החכמות לאתגרים האדריכליים ולאילוצים הביורוקרטיים - מבנה לשימור שכמעט ולא מציע מקומות ישיבה פנימיים, ומנצל במקום זה את הרחבה החיצונית המוצלת, שולח ידיים ודלפק ארוך מערבה, על שפת המים ממש, ונותן לך לדמיין מה יכול להיות פה, מה באמת קורה פה, כשמתחיל להיות נעים לעת ערב, עם המבורגר וצ'יפס (וקוקטייל) ביד.
כהרגלה, חיברה שייק שאק את פתיחת הדלתות לפתיחת התפריט, ולפתיחת התיאבון, והשיקה פה - ורק פה - מנות בוקר מיוחדות, חלקן בהופעת בכורה עולמית.
כך, אפשר למצוא פה כבר מ-7:00 (ועד 11:30), ובכל יום, פודינג צ'יה , מוזלי ושייק-קפה (34-36 שקלים) עם גלידת וניל שייק-שאקית, סלט פאטוש וסלט קיסר (59 שקלים עם קפה), ופטנט "שאק-שוקה" גם - כריך שמכניס ללחמניית ההמבורגר ביצה מטוגנת, רוטב אדום מבוסס פלפלים, גבינת פטה ועשבי תיבול (36 שקלים). מרחוק, זה הרגיש קצת כמו גימיק. מקרוב, זה שוב שומט לך את חוש התוקפנות הביקורתית עם ביצוע טוב של סנדביץ' קשה מאוד ליישום, טעמים חזקים שלא לוקחים דבר אחד מהשני, רק מוסיפים, והתעוררות ברקפסט מעולה.
עם אלה, לוחשים בפתיינות ינקית מנוטרלת מספירת קלוריות גם כריכי בוקר (23-27 שקלים) לועזיים יותר - אחד עם
גבינה אמריקנית ובצל מטוגן, ונוסף עם ארוגולה, גבינת צ'דר ורוטב שאק - שנשענים שניהם על אמנות הביצה המטוגנת. עגולה, מותאמת כריך, פריכה ושחומה מלמטה, צהובה וכמעט נוזלית מלמעלה. ביחד, שעון מעורר שאתה לא רוצה לכבות.
קיר הכניסה הגדול של שייק שאק בנמל פורש מול העיניים, מעל הקופות והמטבח הפתוח, ציור ענקי של לילי ופלוג'ה הישראלים. הצבעים חזקים והדימויים חדים, אבל ביחד נוצרת דווקא חווית צפייה עדינה ושקטה - מהבטון למים, עם ההמבורגר והצ'יפס לתוך הים.
שייק שאק, בהתאם, קושרת את מטרות הקצה שלה (אנשים, ופאסט-פוד שמכבד אנשים) לעקרונות הבסיס (תרבות ארגונית מרשימה, תאגיד מסודר ומטה מקצועני) ומשלימה עם שתיהן מעגל יוצא דופן. שלם. בלי המעגל הזה, ג'ון קאראגניס לעולם לא היה חושב מניו יורק על שקשוקה ישראלית, ולעולם לא היה חולם על ברביקיו קרולייני בתל אביב. עם המעגל הזה, הוא יכול להתעורר שוב מחר בשקט ב-3:30 בבוקר, ולהמשיך לרוץ.