מעשה באורן אסידו, שף צעיר יחסית ומוכשר, זוכה אחת העונות של ריאליטי הבישול "משחקי השף", שהלך לחפש את מקורות המטבח הישראלי.
כמי שמסקר (גם) את התחום הזה במשך לא מעט שנים, אני יכול להעיד ממקור ראשון שהשאלה הזאת מתאבכת מעל לסיר הבישול שעומד על הכיריים שלנו כבר מאז ניצתה בהם האש, קצת כמו "מהי תכלית הקיום?" או אם "יש אלוהים?" - שאלות שלא מפסיקות להישאל, ושהתשובות עליהן הן פתח גם לניסיון כן לרדת אל מקורות האמת, אך גם כר פורה לשרלטנים.
בגדול, רק כדי לא להשאיר את אסידו ללא תשובה, נאמר במילה אחת - שעטנז.
ואם רוצים להרחיב לכמה משפטים, מטבח עדתי בנטייה צפון אפריקאית (כלומר, הרבה יותר קוסקוס ומפרום מאשר חזרת וקרפיון), שהוא מסורת מבית סבתא, שפגש נובל-קוזין, הלך אחריו עד שגילה שאינו יכול להתחרות בו ושב חצי דרך לכיוון המקורות. חומרי גלם מקומיים שפגשו את העולם הגדול ומסורות שעלו לכאן מכל נקודה אפשרית על הגלובוס והתערבבו בהלאמה של המטבח המקומי-ערבי בשם הציונות - מפלסטיני-לבנוני-סורי-מצרי, לישראלי.
כל זה ייצר מטבח שמה שמאפיין אותו הוא דווקא חוסר אפיון מסוים, כמו שיופי ישראלי יכול להיות בלונדיני חלק עם עיניים כחולות או ברונטי מקורזל עם עיניים שחורות.
אני מתנצל על גירוד תחתית הסיר, אבל מעבר למאפיינים שקשורים למה שמכונה בענף היין במילה הצרפתית "טרואר". כלומר, מכלול של תנאים סביבתיים שמשפיעים על התוצר הסופי (כך, למשל, לא נרבה בבשר בקר או חמאה, אלא נשלב יותר דגים וירק, כמו שנבחל ביינות בורדולזים כבדים), מה שמייחד את המטבח הישראלי הוא החיפוש המתמיד, התנועה המתמדת, יהודי נודד שלמרות שמצא בית בארץ אבותיו, מחזיק בדרכון זר.
רוצה לומר, המסע של אסידו היה יכול לגעת בבטן הרכה של כולנו, תרתי משמע, אלמלא דילג בין כמה שאלות יסוד רציניות למסע הצדעה לתכנית "משחקי השף" לדורותיה.
היו כמה החלטות חכמות לסרט הזה. למשל, היצמדות למאיה דרין כפרשנית. היא דמות מוכרת מאוד לברנז'ה, אבל כמעט אנונימית מבחינת הציבור הרחב. העובדה שהיא מלווה את הענף כבר יותר מ-30 שנה הופכת את העדות שלה למרתקת.
לעומת זאת, כאשר מבקשים מארז קומרובסקי לתת סימנים במטבח הישראלי, זה פחות מתחבר. לא מפני שקומרובסקי, גם הוא כבר מוותיקי הסצנה, אינו פרשן טוב לנושא, אלא מפני ששיחה שמתנהלת על רקע ליקוט בגינת ביתו שבגליל המערבי היא היוצאת מן הכלל שאינה מעידה על הכלל. הגינה של קומרובסקי היא אנטיתזה למרחב המגורים של רובינו, שיכול להצמיח בעציץ או אדנית שיח עלוב של נענע או ריחן, במקרה הטוב.
הריאיון עם אנשי "מחנהיודה" הוא מרתק, אבל רק למי שיכול לראות רובד או שניים מעבר לנשקף מהמסך: אורי נבון למשל, שותפו של אסף גרניט שיצא מהשוק בירושלים כדי להצליח מאוד בפריז, הוא מרואיין נהדר, כך גם אסי סרי (למרות נטייה מביכה לשימוש יתר במילה "אחי"), כיוון שמבלי משים הוא מעלה לדיון את השאלה: מה בעצם אנו מייצאים לעולם?
מה אנו מפיצים כמטבח ישראלי? האם את הקובה של הסבתא העיראקית בטרנספורמציה ותרגום לצרפתית, או שמא אנו מיצג של ישראליאנה, כמו תיפוף על סירים שנועד למשוך אשכנזים עשירים מרמת אביב אל השוק בירושלים. וייב, שיותר מכל תבשיל היה סוד כוחה של מחנהיודה.
אסידו לא הולך למקומות האלה, מחוסר רצון או מפני שאינו יודע לשאול. לכן המוצר הטלוויזיוני שהוא מביא נותר שטוח כפלקט, מדלג בין הרצון להיות מסע תיעודי אמיתי לבין הצורך לקדם את העונה הבאה של "משחקי השף", התכנית שבה זכה ובזכותה התפרסם.
משום כך הוא מפספס, כמו למשל בריאיון עם נאיפה מולא שיכול היה להיהפך לדיון מרתק על יחסי הגומלין בין המטבח הערבי (בגרסתו הדרוזית, במקרה שלה) לבין הישראליות. במקום זה, הוא נקטע בכל פעם שבה היא מתחילה להגיד משהו מעניין. למשל, על קיצור הדרך (טבחים שעוד לא למדו להחזיק סכין, אבל רוצים כבר כוכב מישלן) כסממן המובהק ביותר של הישראליות בכלל, והמטבח הישראלי בפרט.
עוד שני חטאים היו לסרט הזה, שהתיימר להיות כמו תיעודי, אבל כתב את המסקנות עוד לפני שיצא למסע לחקר האמת (בהנחה שיש כזאת):
הקביעה ש"קרב סכינים" (שף סטפן, זוכרים?) הייתה נקודת ציון בתולדות הטבחות בישראל היא מעניינת, אבל עם כל הכבוד למקור, המהפכה האמיתית הגיעה בזכות "מאסטר שף", ריאליטי הבישול המצליח ביותר שממנו מתעלם הסרט מסיבות מובנות (קשת 12 מול רשת 13), אבל לא מוצדקות. הן אפילו דרין משמשת בהפקת "מאסטר שף" כעורכת קולינרית.
עקב אכילס נוסף הוא חוסר המיקוד, למשל הגלישה לעבר הפלטפורמות החדשות. כלומר, לאינסטגרם, ליוטיוב, לבלוגרים ולמשפיענים יש תרומה מכרעת (אם כי לא תמיד חיובית) למה שקורה על הכיריים במסעדות, אבל זה שייך כבר למחלקת השיווק, לא לייצור. כלומר יש כאן ניסיון לתפוס מרובה שמחמיץ את העיקר.
גל זהבי (שהפקת הסרט מרימה לו כהוגן) חוקר את התחום ברצינות, לעומת מי שמעלתה העיקרית היא להצטלם היטב - פעם עם בגד או גאדג'ט ופעם עם מנת שף שאת מרכיביה לא תדע אפילו לזהות (סליחה על השיוך המגדרי, אני בטוח שיש גם משפיעני רשת שעיקר כוחם בחינניותם. שאלו את ג'יימי אוליבר שהיה כזה עוד לפני שהיו פלטפורמות שכאלה).
לכן נדמה הסרט של אסידו למנה מאכזבת במסעדה. לא מאכזבת מפני שחסכה בחומרי גלם טובים אלא דווקא מפני שהתקינה מהם מנה בינונית שמושכת לכיוונים מנוגדים - חמוץ על מתוק על מלוח על חריף, מבלי שהסועד יבין מה הוגש לו (ולא בקטע טוב). מנה שהדגש בה הוא על יכולתה להצטלם יפה לאינסטגרם - חשוב מאוד בימינו, אבל רק אם מדובר בבונוס, בערך המוסף ולא במהות.
ההבדל המרכזי בין תחרות בישול מצליחה מאוד כמו "מאסטר שף" לזו שזוכה להצלחה פחותה, כמו "משחקי השף" (מעבר לרייטינג שנגזר מהאכסנייה, קשת שמנצחת בנוקאאוט את רשת), הוא במהות. לראשונה מגיעים טבחים ביתיים שמחפשים כבוד - הדודה שלך מעפולה שמבשלת נהדר או אפילו אתה עצמך, ששומע בכל יום שישי ש"היית צריך לפתוח מסעדה". הכוכבים בפוטנציה הם אתם ואני.
בניגוד ל"מאסטר שף", ל"משחקי השף" מגיעים טבחים מקצועיים שמחפשים לקדם את הקריירה שלהם צעד אחד קדימה. הרמה המקצועית בה גבוהה לאין שיעור, אבל יש לה יכולת פחותה להתחבב על הצופים.
לכן, אם הייתי רוצה לצייר גרף של התקדמות המטבח הישראלי, הייתי יכול לחסוך לעצמי את הפרשנות התזזיתית של אסידו ופשוט מעמיד זו מול זו את העונה הראשונה של המתחרה הבכירה. בעונה הראשונה של "מאסטר שף" אפשר היה להגיע עד לגמר עם חריימה ושקשוקה. בעונה הזאת זה לא היה מספיק אפילו בכדי לעבור את השלב הראשון של המיונים.
זאת המהפיכה האמיתית שעברה על הקולינריה הישראלית, גדולה יותר מכל קבב דגים על מצע של פריקה שהכין הנכד של הסבתא הטוניסאית שיצא לכבוש לונדון או פריז.