ג'ורג' הריסון כתב את השיר "All Things Must Pass" כבר בשנת 1969, בתקופה שבה היחסים בתוך הביטלס היו במתיחות והלהקה עמדה בפני פירוק. לבסוף, זה יהיה השם של אלבום הבכורה של הריסון אחרי שארבעת המופלאים ישתחררו זה מזה, והשם לא יכול היה להיות יותר סמלי. הכול בר חלוף, וגם הלהקה הגדולה בעולם לא נצחית.
אנסטסיה, תל אביב: תחנת חובה בעיר הגדולה, לא רק לטבעונים
הריסון, שהיה תלמיד של תורת המזרח, הכיר את התפילה שאמרו הנזירים על הבודהה לאחר מותו - "אניצ'ה ואטא סנקהארה" (בתרגום חופשי מאוד, "וואלה, באמת הכול זמני") - שאומרת בעצם את אותה תובנה עתיקה מהשיר ההוא. שום דבר - לא שמחה, לא כאב, לא הצלחה, לא אהבה - לא נמשך לנצח. הכול משתנה.
לפי האמונה, הבודהה הפך את אניצ'ה לאחת משלוש אבני היסוד של הבנת הקיום - ארעיות, סבל והיעדר העצמי - אם כי ברור שלא צריך להיות בודהיסט בשביל להבין שבשנתיים האחרונות הישראלים חוו לא מעט סבל קיומי. כולנו למדנו על בשרנו לא מעט מההבנה שהכול בר חלוף (הכול, חוץ מדיונים בכנסת על חוק הגיוס, הם יימשכו לנצח). ובכלל, השנתיים האחרונות עברו לאט. מאוד.
הנה, ינואר 2025 מרגיש כאילו היה לפני שנות דור, אבל עברו בסך הכול עשרה חודשים מאז שהגעתי למסעדת אנסטסיה בתל אביב כדי לטעום את התפריט החדש (והמצוין) שלה. גמרתי את ההלל על המנות, ועל המקום בכלל, בתור אחד ממוסדות הטבעונות הוותיקים והמרשימים בישראל, שמצליח לא רק לשמור על איכות עקבית לאורך שנים, אלא גם לחדש ולהפתיע. אגב, לא צריך להאמין לי, אלא פשוט לנסות למצוא מקום פנוי במסעדה במשך היום ולראות כמה היא עדיין, אחרי כל השנים, פופולרית להחריד.
כעת, נראה שלאנשי המקום נמאס "לחדש ולהפתיע" רק במקום אחד, ולכן הם פתחו במרחק של 300 מטרים מחללית האם את אניצ'ה, על שם אותו מושג קדום שכל כך הולם את עולם המסעדנות הישראלי. שלא לדבר על עולם המסעדות הטבעוניות בישראל, שנדמה שנלחם על חייו יותר מתמיד.
בכתבה שחגגה את פתיחת המקום שפורסמה כאן במדור האוכל, ציטט יניב גרנות את בעלי המקום (כבר אפשר לקרוא להם מיני-רשת?) שטענו שלא מדובר "באנסטסיה הצעירה אלא במקום אחר לגמרי שנולד מתוך צורך אמיתי שלנו לאפשר לידע קולינרי עשיר בעולם הצומח שנצבר אצלנו לפרוץ ולהגיב לתמורות". המשפט הזה נשמע קצת מופרז ויחצני על פניו, אבל אחרי ביקור אחד באניצ'ה כבר אפשר להבין בדיוק למה התכוון המשורר.
למעשה, אם התחלנו באזכור של הביטלס, אפשר להגיד שאם אנסטסיה היא שיר של לנון ומקרטני, אז "אניצ'ה" היא שיר של הריסון. לא הכי פורץ דרך, לא הכי גאוני, לא הכי חדשני - אבל דווקא הפשטות הבסיסית הזאת לפעמים יוצרת את השירים הכי יפים, ובטח שהכי מנחמים.
קשה לקטלג אותה בדיוק. אנסטסיה גאה במיתוג של "בית הקפה הטבעוני הראשון בישראל", למרות שמאז כבר הפכה למסעדה לכל דבר, או לכל הפחות למקבילה המקומית לטרטוריה איטלקית. אם להמשיך את הקו הפלצני שהתחלתי במשפט הקודם, אניצ'ה היא כבר יותר פסטיצ'ריה. מה זה אומר? פחות לעמוד בתור כדי לתפוס שולחן שפונה לנוף הציורי של רחוב פרישמן, ויותר לפלרטט עם האנשים היפים בדלפק, לקבל מהם המלצות - וליהנות בשקט מהאוכל, תוך כדי התבוננות טבעית לכיוון השמש של פרג' שקורעת את הים.
התפריט, כך מתברר, משתנה בין הצהריים לערב, ואני הגעתי בצהריים. ספוילר: היה טעים. עוד ספוילר: אני מתישהו אגיע לאכול שם גם בערב.
בתפריט יש מספר מאפים מלוחים, אך מהם נותרו רק המיני-קישים (18 שקלים), שהיוו פתיחה מוצלחת לארוחה. חומרי הגלם האיכותיים המוכרים מאנסטסיה בלטו כבר פה, עם קיש מקמח כוסמין ומילוי של גבינות האגוזים המוכרות של אנסטסיה.
אלא שהחגיגה האמיתית התחילה עם הכריכים. ראשית, היה שם כריך עם "סלט ביצים" מטופו (30 שקלים), כביכול משהו שטעמנו בכל כך הרבה מקומות (געגועים ל"אלגריה" המנוחה באבן גבירול), אבל המרקם המדויק, שהונח בתוך לחמניית הבריוש הכי אוורירית שאכלתי אי פעם בצד הזה של צרפת, הפך כל ביס לחגיגה אחת גדולה.
עוד ניסינו את טוסט הבריוש, שלמרות שהיה קלוי כמו שטוסט אמור להיות, עדיין הצליח לשמור על רכות של ענן. תג המחיר (46 שקלים), עם זאת, הרגיש קצת מוגזם. בסופו של דבר זה טוסט.
מנת הדגל, כפי שהוצגה לנו לפחות באותו יום, הייתה כריך הרובן (42 שקלים), שניכר שמי שנתן לו את השם מעולם לא טעם כמותו, אלא אם כן מדובר באירוניה בודהיסטית מודעת לעצמה. כך או כך, אין ממש קשר בין הכריך האמריקאי המפורסם - לחם קלוי, בשר כבוש וגבינת אמנטל מותכת - לבין הפוקאצ'ה הטעימה כשלעצמה שקיבלנו, שכללה טופו (קר!) במרינדה טעימה מאוד עם ממרחים טעימים וירקות טריים. רובן זה לא. מקסימום ראובן. אבל וואלה? טעים לאללה.
ניסינו גם את סלט "מלכת הגינה" (48 שקלים) שמורכב, כפי שהשם רומז, ממיקס של ירקות. כביכול, לא שום דבר מיוחד, אבל כל מי שטעם "סלט כביכול לא מיוחד" באנסטסיה כבר יודע שיש סלט ויש סלט. לא יצירת אמנות, אלא פשוט הירקות הכי טריים וקריספיים שיש, עם תיבול מדויק ותוספות ביד אמן. לכו תמצאו סלט כזה איכותי בתל אביב במחיר הזה.
בתפריט המשקאות לא תמצאו את המגוון הפסיכדלי של אנסטסיה, אלא יותר משקאות מבוססי קפה ומאצ'ה. זה לא אומר שאין בתפריט שיגועים כמו אספרסו טירמיסו, לאטה עוגת גזר או צ'אי כחול (על בסיס חליטת אפונת הפרפר), אבל גם המאצ'ה הקלאסי ששתיתי היה מספיק טוב וטעים. בעיר שהחליטה לאמץ את טרנד המאצ'ה אבל ברוב המקומות בה פשוט לא יודעים איך להכין את המשקה הנהדר הזה, זה לא מעט.
לקינוח, למרבה ההפתעה, הגיעו הקינוחים. נאמר ככה - הייתה שם עוגת גזר טעימה (26 שקלים) עם קרם גבינה קינקי מעליה, ומין קרואסון שוקולד מהמאפיות של פעם. הכול מאוד טעים, אבל כולם מזמינים שם לקינוח, ובצדק, את המריטוצו, לכל הפחות המנה הכי אינסטגרמית במקום.
בגדול, לא מדובר בקינוח מבריק במיוחד. זו אותה לחמניית בריוש שהתאהבנו בה מקודם כשהייתה ממולאת בסלט ביצים, רק שהפעם היא ממולאת בקרם פטיסייר ושנטי וניל, שזו דרך מאוד יפה להגיד "הקצפת פרווה הכי טעימה שתאכלו בחיים שלכם ברמה שאין סיכוי שתאמינו שזה פרווה".
וזה, כנראה, הפורטה של אניצ'ה - ובמובן הזה היא לא "האחות הקטנה של אנסטסיה" אלא פשוט ההמשך שלה. מקום ששם דגש על חומרי גלם איכותיים שלא מסכים לקבל פשרות בטעם רק כי מדובר במאכלים ללא מרכיבים מן החי. בעיר שקברה את רוב המסעדות הטבעוניות שלה בגלל שבכל מקום אפשר להזמין המבורגר ביונד או רידיפיין, זה המון. למעשה, באקלים הנוכחי, מדובר בסוג של נס.
אניצ'ה, דיזנגוף 130, תל אביב, 077-3034144