הלהיט הגדול ביותר של גולשי אילת בימים אלה הוא משהו שנקרא ווינג-פויל (Wing Foil), גלשן גלים ורוח נורמטיבי לגמרי (אם אתה צעיר ושזוף ואילתי, כמובן), ומפלצת מעמקים רטובה ומסוכנת (אם אתה עובר אורח מהמרכז שבמקרה מתפקד כעת כעד ראייה לטירוף הזה).
זאת שעת צהריים מוקדמת בחוף אלמוג (הוא חוף הגולשים, הוא חוף ריף-ראף, אפשר בבקשה להיסגר על שם אחד ולהמשיך הלאה?), והרוח גורמת לנוכחים לתרגל סבלנות וסובלנות. הם ממתינים דרוכים בצל תחזית לסערה נדירה מאוד בעיר, ובסופו של דבר מתרצים ונכנסים לים למרות שהרוח המובטחת לא מתרוממת מעבר לדרגת בריזה.
שם, מטרים ספורים פנימה, מתגלה הפלא - שילוב בין משטח עמידה אירודינמי, כנף אחיזה אוורירית ומעין סנפיר תחתון גורם לגולש להתרומם מעל פני המים, לרחף באוויר ולהגיע למהירות אדירה תוך שניות ספורות מרגע ההתייצבות וההאצה.
זה נראה כמו כריש הפוך, ומרגיש כמו כריש ישיר לגמרי, אבל כולם על החוף מדברים איתך בהתרגשות דווקא בשפת טייסים, ומשתמשים בטבעיות במונחים כמו מסלול המראה ומטוס סילון. כריש-מטוס, או SharkJet, בקיצור. יש סרטי קיץ הוליוודיים שכותבים את עצמם.
אגן הים התיכון, בים סוף. פאן קון טומט בלילי
אוהד לוי מרגיש בבית על החול המחוספס. ובצדק. לילי, המסעדה החדשה שלו, קרובה כל כך להתרחשות הזאת עד שהוא יכול לעבוד על הכיריים עם רגל אחת במים. שלא לדבר על הילדות ועל ציון, סבא דרומי וגם "שריף" עירוני, על קריירת הגלישה שנקטעה ועל הבית שהקים עם משפחתו חצי שעה צפונה מפה על כביש 90, בבאר אורה. שנים של סיבובים וקפיצות, צפון ומרכז והלב הפועם של תל אביב, אבל רק כאן, בחול, הראש שלו מפסיק להסתובב.
זאת גם הסיבה שהוא הפך להיות סרבן סדרתי. כשמסעדת מאמו - פלא אילתי שהיה כדאי לשמור עליו כמו אתר מורשת אונסק"ו - נסגרה, אין אחד שלא פנה אליו עם הצעה. הוא לא מפרט, אבל ברור שחלקן היו מתנשאות, כטיבן של ישראלים שבטוחים שאין חיים מחוץ לגוש דן, וחלקן מפתות. לא אותו.
"היו המון הזדמנויות. בגדול זה היה 'בוא ותוך כמה חודשים תהיה מיליונר', אבל אני לא מעוניין", הוא מתאר, "לא חיכיתי לכלום. בתפיסה שלי, האיכות חיים שלי פה היא כבר של מיליונר. אמיתי. אני חי בפינה הכי כייפית בעולם, מוקף בילדים שלי ובמלא חברים. יש לי איכות חיים קיצונית. קיצונית".
כן, אבל מה עם העו"ש של המיליונר?
"אני יודע להתפרנס, יהיה בסדר. זה תמיד הדבר השני. גם החיים כאן עולים הרבה פחות. הם מתבססים על בילוי בחצרות של השכנים שלנו. ולאו דווקא בלאכול כל היום בחוץ".
הוא לא חיכה, עד שהוא לא יכול היה לחכות. "כולם באו עם הצעות, ולכולן אמרנו לא, עד שבאו טל ותומר", שיחזר. השניים, טל פריטל ותומר נבו, מבעלי חוות הגמלים בעיר, סימנו עבור לוי וזוגתו ילנה את "החיבור הנכון", ואת הצעד הבא.
החיבור הזה - יחד עם אוריה אסא, שותף נוסף - נפרש מול העיניים באופן הכי מוחשי שיש כחלק ממחזה שחלקו קומדיית מצבים וחלקו טרגדיית יחסים. מגיעים בבוקר ומגלים שהצמחים היפים שעטפו את מגרש הפאדל הצמוד ללילי קוצצו באסרטיביות על ידי העיריה? שעות ספורות אחר כך פורקים מטנדר משטחי עץ ומתקינים לבד חוצץ שאי אפשר לגזום. מי הים מגיעים עד אמצע שביל הכניסה? יוצקים עצמאית חגורת בטון חוסמת. הבוטק'ה שמשרת את רעבי הצהריים לא בא טוב בעיניים? מסתכלים עליו בחזרה, שוברים ומתחילים מחדש תוך יומיים של 8 שעות עבודה בערך. זה מזיע מאוד, יזמי בקטע הכי מילולי של המילה השחוקה הזאת, ובעיקר מרשים.
"ילנה צוחקת עלינו שפתחנו מסעדה כמו שניגשנו לעשות אירוע של כמה אנשים. כאילו, פשוט פתחנו, ואמרנו שיהיה טוב. אבל הנה, מסדרים. בסוף, כולנו אוהבי ים, והחוף הזה חשוב לכולנו", הסביר לוי, "המיקום יקר לנו. טל גולש ווינג, תומר גולש קייט, לאוריה יש כאן מועדון גלישה. גדלתי כאן כילד, הייתי מגיע לכאן כל שנה. זה נורא להיות ילדים של שף. נורא. הם לא בבית אף פעם. אז כן, הייתי רוצה לראות את הילדים שלי באים לבקר את אבא בעבודה, ואז הולכים לגלוש. ככה דמיינתי את זה לפחות".
לילי משקפת את כל ההתרחשות הזאת, ואת הקשר ההדוק שיש למקימיה עם העיר, עם החוף ועם החול. היא משוחררת, ומקבלת בברכה כפכפים ובגדי ים. מתחילה בפנים, ויוצאת החוצה לא להפסקת סיגריה, כי אם לחוויה המלאה שהיא רוח ומים כחולים עמוקים. אני חושד שלוי, פרא מבוית, היה מעדיף להתקין את המטבח החצי פתוח בחוץ, אם מישהו היה נותן לו אישור לעשות טירוף כזה. במקום זה, הוא פשוט מכניס את הבחוץ פנימה.
החלל, שמושכר ממלון הרברט סמואל ריף, עודכן בהתאם, אבל נהנה מחוט מקשר סביבתי. זה לא מלון שיושב על הרצועה המרכזית וההומה של אילת, אלא כזה שנהנה מהילה מנותקת מעט, עם אפיל אחר ורוח אחרת. רוח מדברית כמעט.
בדרך אליו, נהג המונית המקומי מתלהב, ובכניסה אליו אתה גם מבין למה. הרעש דועך, לבד מרעש הגלים, וההצהרות על מלון אינטימי יותר עם מיקום שבכל העולם היה ממגנט אתכם בוודאות, מתקיימות. מהחדר, דרך הבריכה, דרך המסעדה, עד למים בכבודם ובעצמם, אתה סופר כמה עשרות צעדים עצלים, ודקות ספורות בלבד של הליכת שמש איטית. מהבחינה הזאת, לילי מצאה פרטנר.
השותפות הזאת הצריכה גם מעבר לפורמט כשר, מעצם המלונאות, ולוי מתרגל נשימה ושליטה עצמית בבואו לתקוף את הנושא. בסופו של דבר, הוא בוחר לא לתקוף פשוט, ומתייג את המהלך כולו כאתגר. הבשר יירד, תפריט דגים חלבי יושלם, ועל קרבות הירק שלו, אם יהיו כאלה, הייתי משלם כסף טוב בפיי-פר-וויו.
הוא מתאר שיחת עידוד עם יחי זינו האדיר של מסעדת פסקדו ("הוא הבטיח לי שזה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים") ודיאלוג סביר מאוד, ידידותי אפילו, עם הגורמים הרלבנטיים, ומשתדל להפיק מהסיפור הזה תובנות שאינן עימות וקונפליקט. ערבי שישי לא יהיו פה, וכל מסעדן שנכפה עליו זמן סופ"ש עם המשפחה כבר לא חוזר אחורה, אז אולי גם כאן יש ברכה. האוכל, כמובן, יהיה עדיין העיקר. כל מי שאכל ירקות מהידיים האלה, וכל מי שטעם מהן דגים, יודע.
"אני בא לזה בגישה אחרת", תיאר, "בלי כל מיני תחליפים וכל מיני כאלה, כן? כשאתה הולך לסבתא שלי הביתה, אז זה אוכל כשר. זה מאוד-מאוד פשוט. לא צריך להוסיף שם כלום. זאת המסורת שלנו, האוכל היהודי-ישראלי. אז לא צריך להתחכם, ואני מתכוון To Keep It Very Very Simple, יש לי אמונה שנצליח לצלוח את האירוע הזה".
לילי מקבלת אותך בחום מטבחי גבוה. ירקות צלויים עם גבינה מלוחה (56 שקלים), "לחם אש" עם לאבנה מעושנת (32 שקלים) וכמות בלתי סבירה בעליל של "לחם עגבניות מספרד", גירסה אילתית לפאן קון טומאט, עם עגבניות מגי מרוסקות ופלפל חריף. "זה מגיע כיחידה אחת? נוכל לחלוק את זה?", הצפנו חשש בפני המלצרית. "אחד? לא. זה בא בערימה", היא הבהירה. כשהערימה הגיעה, הבנת גם שהיא לא צחקה, ואם היה כאן אי-דיוק, זה בגלל שהערימה דמתה יותר להר. ב-32 שקלים, אתה מקבל באזור המרכז שניים כאלה, מקסימום. פה, בנו לך מאפייה. אין על אילת.
השאר צבעוני וחזק כמו שלוי יודע. קערת קיסר עם טרטר ושמיכה של פרמזן (58 שקלים), סלט כרובית קצוצה עם ענבים וירוקים, זוקיני ובמיה שהוקפצו עם זיתי קלמטה והונחו על יוגורט סמיך (58 שקלים), ודגים נאים - קרפצ'יו עם שקדים מטוגנים ועגבניה סחוטה, סשימי עם "מיץ סלט", טרטר עם צזיקי-מסקרפונה בתוך "טאקו" חסה - בתפארתם, מהגלם ועד הטבחות עצמה.
בסוף, באופן גורף, יגיעו לכל שולחן גם דג עם רוטב חמוסטה ויוגורט-סומאק (94 שקלים) וכיסוני "מאמו" ממולאים דג קצוץ בציר ראש לוקוס שנצבע אדום משמן צ'ילי "מלוכלך" (92 שקלים). כמה קילומטרים נגמעו בשביל הכיסונים האלה. הנה, הם שוב כאן.
לילי, על שמה של לילי שיריחי, "האמא המיתולוגית של גולשי אילת" ששמה קץ לחייה בעקבות מותה של בתה, בוחרת כמוה - לראות את הטוב ולחבר את האנשים, לקבל את כולם ולהשתדל להיטיב. בוחרת לשמוח.
כמו מאמו בשעתה, היא מרכיבה חוליה נוספת בשרשרת הקשוחה שהיא מסעדנות אילתית, על הצוואר הקשוח של לוי עצמו. "כיף לי בקייטרינג, תמיד, אבל הבנתי בשלב מסוים שברוח שלי אני זקוק למסעדה", הוא מתאר, "בסוף אני טבח של מסעדות, ומסעדן שאוהב לארח אנשים. במאמו הייתי מוכן להזדקן. לגמרי. לא רציתי שום דבר יותר מלהמשיך עם המסעדה הזאת ולהזדקן בתוכה. אבל אתה יודע, המדינה נחרבה, אז כמובן שלא הרשיתי לעצמי להתעסק בסיפור הפרטי שלי ושל מאמו. התעסקתי בהכול חוץ מבלמה סגרתי את המסעדה. אולי הייתי צריך לשמור עליה יותר, אולי עשיתי שם כמה טעויות. אולי זה מרגיש שזה קורה לי הרבה. אז מה? אתה לומד".
הוא מסתכל סביב ורואה טברנה ישראלית שמחה על ים סוף, שמחזיקה ידיים לכל ערי החוף הטעימות של אגן הים התיכון. הוא רואה גם את המים עצמם, יודע "שאין הרבה דברים כאלה בעולם" ומתכוון "לנצל את זה ולהשתולל עם זה". מסביב, עוברת תשומת הלב לנקודת המפגש עם הסלעים שם מציגה קבוצת דגים צבעים זרחניים כמעט, עד כדי התרגשות גם מצד ותיקי החוף, לרבות קלוד, דמות שהיא לבדה יכולה להחזיק אינספור סיפורים, ועיר שלמה.
בזמן שזה קורה, הגולשים חוזרים לסיבוב נוסף עם הווינג-פויל שלהם, והראש חוזר לכתוב את התסריט ל-SharkJet. לוי נודד עם המבט בין הדגים האנושיים והדגים האמיתיים, מפזר תשוקה שווה לכל אחד מהשחיינים. "אם הייתי יכול לדוג כאן", הוא כורז לכל החוף, "הייתה לנו את מסעדת הדגים הכי טובה בעולם. בעולם". הסנפירים של הגלשן מגיבים בדרך היחידה שהם יודעים. התרוממות קלה, מומנטום ואז ריחוף מטורף באוויר. המטוס ממריא, שוב. שימו חגורות.
לילי, מלון הרברט סמואל ריף, חוף אלמוג, אילת, 050-8133334