שישי, פרלמנט ויין: מסיבת הרווקות הגדולה

זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. למען האמת, בפעם הראשונה כשפגשתי את שתיהן בקפה השכונתי, היה נדמה לי שאני ממש לא באה להן בטוב.

לקח שתיים שלוש כוסות קפה ועוד מפגש אקראי ביום סופה מטורף, כששלושתנו היינו המטורללות היחידות שלא ויתרו על האמריקנו של שישי בבוקר, כדי להבין שיש לכולנו את אותה שריטה ואנחנו אולי יכולות להיות חברות.

נתנו לזה צ'אנס, הקפה של הבוקר נגרר ליין של צוהריים בבר השכונתי, כי בסוף אין כמו משקה האלים הזה שמחבר בין אנשים.

אני כבר לא זוכרת מה שתינו, אבל נראה לי שהבלנד הבורדולזי החדש של יקב טפרברג יכול להצטיין בתחום. בעיקר בימי גשם וסופה.

אחרי הדייט המשולש המוצלח שלנו ועוד כמה דייטים מחוץ לשכונה, הסיפור הפך לפרלמנט קבוע. היינו רעשניות וכולן רצו להצטרף. בתוך כמה שבועות משלוש בנות גדלנו לשש, ועד הקיץ כבר הפעלנו פרלמנט שכונתי מגובש.

ואז הגיע קיץ 2018 שהיה אולי הקיץ הכי יפה שהיה לי בחיים, מסיבת רווקות אחת גדולה. שישי, פרלמנט ויין. זה היה לפני הקורונה, לפני המלחמה, ולפני שנפלו על כולנו מחויבויות של "גדולים".

אסופה של בנות שהעבירו כל סופשבוע מסביב לשולחן אחד שלא מפסיקים להוסיף לו כסאות. משפחה שרק הלכה וגדלה עם הזמן.

מעולם לא צחקתי כל כך הרבה, התווכחתי כל כך הרבה, ושברתי את הראש כל כך הרבה על הגדרות של תשבצי היגיון בעיתוני שישי.

היה מאד שמח והיה גם מאד עצוב, אנשים באו ואנשים הלכו והיו גם כאלה שאיבדנו לנצח. אבל בשורה התחתונה כל מי שרצו לפגוש אותנו ביחד או לחוד, ידעו ששעות הקבלה הן בימי שישי בין 10 ל 16. צ'ייסר על חשבון הבית.

רק מי שלא גר באמת בתל אביב במשך תקופה כרווק, יכול לחשוב בטעות שמדובר בעיר קרה ומנוכרת. האמת היא שיכול להיות שהפחד מבדידות בעיר הגדולה היא זו שגורמת לכל הרווקים והרווקות לחפש תמיד קהילה, בין אם במכון כושר, בבר השכונתי או בקפה.

אז למרות שיש לי משפחה אוהבת וגם חברים טובים "מהבית", אני לא באמת יודעת איך הייתי עוברת את כל מה שעברתי בשנים האחרונות בלי החברות שלי מהקפה, בלי פרלמנט שישי שלפעמים היה נגרר עד השעות המאוחרות של הערב ומסתיים בשבת, בלי אמריקנו בכל מזג אוויר, בלי יין טוב בלי הדרינק במרפסת אחרי העבודה, בלי מי שהיו השכנות הכי שוות שלי שהפכו ללא פחות ממשפחה.