היקב שהזכיר לכולנו למה ישראלים מאושרים, למרות כל הצרות

תכף נגיע ליין. אתם יודעים מה? בואו ונחלוץ לרגע את הפקק, שינשום קצת. בינתיים נדבר קצת על אושר.

הנה לכם פרדוקס ישראלי די מטורף: מצד אחד אנחנו מדינה עצבנית, כזאת שמדליקה מהדורת חדשות אחת בשנייה, כזאת שבה אנחנו לוקחים ללב כל דבר: מסוגיות לאומיות וביטחוניות ועד לחתונה של נועה קירל עם דניאל פרץ (מזל טוב גם מאתנו, כמובן).

בואו נודה שמעבר לכך, יש לנו גם צרות אמיתיות: צעירים בני 18 מתגייסים כאן לשירות חובה, נותנים ממיטב שנותיהם למדינה. מסביב אנחנו מוקפים בלא מעט עמים שלא בדיוק מתים על הנוכחות שלנו כאן.

ואם כל זה לא מספיק, גם מבפנים אנחנו לא תמיד פיקס, כמו שרויים במעין מלחמת אחים מתמדת: חילונים, דתיים, חרדים, אשכנזים, ספרדים, רק תגידו מי אתם וכבר יקום לכם יריב מבפנים.

אז איפה הפרדוקס? שבתוך כל הצרות האלה, שלא משנה אם החלטתם להתמודד עמן משמאל או מימין, אנחנו די מאושרים.

איך יודעים? בכל פעם שמתפרסם מדד האושר העולמי, מתברר שלמרות שלעתים נדמה לנו שאנחנו מדשדשים בליגה למקומות עבודה, הרי שאנחנו בכלל ריאל מדריד של האושר העולמי.

הסקנדינבים למשל (בהכללה) עשירים יותר מאתנו וכבר שכחו מתי בפעם האחרונה הייתה להם מלחמה, אבל כנראה שהחורף הקשה מדכא אותם. ארה"ב של אמריקה היא המעצמה החזקה בעולם, והם פחות מאושרים מאתנו, והרשימה עוד ארוכה וכוללת כמעט את כל המדינות על הגלובוס.

תכף ננסה לתקוף את נושא האושר מכמה זוויות, אבל אם זמנכם אץ לכם, נסתפק בלהרים אתכם כוס יין, הבלנד הבורדולזי החדש של יקב טפרברג למשל, ונאמר רק מילה אחת: משפחה.

משפחה כמושג רחב היא שעומדת במוקד הקמפיין של יקב טפרברג, יקב שמעבר ליינות מצוינים, יודע לעשות עבודה שיווקית לא פחות חדשנית וטובה.

עוד מעט יתרגשו עלינו לא רק חנוכה, אלא גם חגי הנוצרים. סביר להניח שראיתם כבר מספיק סרטים הוליוודיים על תקופת החגים כדי להבין את הפורמט: הבן או הבת, לפעמים עם הנכדים, חוזרים לבית ההורים ולעיר הולדתם לקראת חג ההודיה או חג המולד, ומפה מתפתחת שרשרת אירועים עצובה או מצחיקה, תלוי בז'אנר.

עכשיו דמיינו משפחה ישראלית שבה הורים רואים את ילדיהם וסבים את נכדיהם רק פעם אחת בשנה, מדברים בטלפון רק פעם בשבוע אם לא פעם בחודש.

מבלי להכיר את הרזומה המשפחתי שלכם, אני מניח שחלק מהקוראים הצטמררו אפילו נוכח האפשרות: הן אנחנו האנשים הכי משפחתיים על פני כדור הארץ. ארוחת שישי, ערבי חג, שבת בצהרים, שלא לדבר על ימי הולדת, נישואין ועוד. נדיר מאוד שישראלי יראה את יקירו רק פעם אחת בשנה.

הן גם מי שעזב כאן את עיר הולדתו ונסע בעקבות הקריירה או האהבה, נמצא לרוב במרחק של שעת נסיעה מבית הוריו - ולא במרחק של חמש שעות טיסה.

כבר הוכח שקשרים משפחתיים-חברתיים-קהילתיים משפיעים לא רק על תחושת האושר שלנו, אלא גם משפיעים מרכזיים על תוחלת החיים. תאמרו שיש עוד עמים משפחתיים כמונו ואולי תצדקו, אבל כאן נכנס אלמנט נוסף שמייחד אותנו עוד יותר: המשפחה הרחבה.

ברחבה אני לא מתכוון לבני-דודים שניים ושארי בשר רחוקים, אלא, אם לדייק עוד יותר, למשפחה אלטרנטיבית. כלומר, שאין בה קשרי דם, אבל יש בה את כל הסממנים של משפחתיות.

אלה יכולים להיות חברי ילדות שגדלו אתך בשכונה או למשל החבר'ה מהיחידה בצבא, בסדיר או במילואים. אלה יכולים להיות אפילו הקולגות שלך מהעבודה.

תגידו שכאלה יש גם לאנגלים, לקנדים או לאמריקאים? נכון, יש. רק שהיחסים שלנו משפחתיים הרבה יותר.

מי שחי תקופה בקרב אמריקאים למשל, יודע שאין כמעט ביטוי גדול יותר לדרגת קרבה מאשר: "הייתי אצלו בבית". כלומר, אני לא רק חבר קרוב שלו שנפגש אתו לדרינק אחרי העבודה ולגולף או בייסבול בסופ"ש, אלא שדרגת הקרבה שלנו כה גדולה עד שהוא הזמין אותי לביתו.

ואילו אצלנו? פה מציעים קפה אפילו לשליח מהסופרמרקט. שלא לדבר על עמיתה לעבודה, חבר מהמילואים או אפילו מי שהכרת רק בשבוע שעבר, אבל נדמה לך שאין לו איפה לעשות את החג.

אפרופו חג, ערב החג שמור אוטומטית למשפחה הקרובה ביותר, אבל למחרת, בחג עצמו, סביר להניח שתצטרכו לפצות את הצד הנעלב.

ואם מדובר בתקופת חגים, הרי שאת ערב החג תעשו למשל אצל ההורים שלה, את ארוחת החג שלמחרת תעשו אצל ההורים שלו, בערב סוכות תתארחו בסוכה של הקולגה מהמשרד ובחול המועד תצאו לטיול ג'יפים עם הפלוגה מהמילואים. באמצע תספיקו לדחוף עוד קפה עם חברת ילדות ודרינק עם החבר מהתיכון.

הגזמתי קצת? אולי, אבל גם אם כן לא הגזמתי יותר מדי, כי בישראל קשה להיכנס למסעדה, פאב, משרד הרישוי או קופת חולים מבלי למצוא לפחות מכר אחד. זה היה נכון כאשר היינו מדינה קטנה ומוקפת אויבים עם 2-3 מיליון תושבים וזה נכון גם היום, כשאנחנו מונים כבר יותר מעשרה מיליון (ולמרבה הצער, עדיין מוקפים באויבים).

זהו אם תרצו, סוד האושר הישראלי. אנחנו רבים, מתווכחים וכועסים, אבל מהר מאוד מתפייסים ומתחבקים, אחרי הכל, כולנו משפחה אחת גדולה. למרבה ההפתעה, לעיתים קרובות זו אינה קלישאה.