הצבע ארגמן, היין מצוין

בשנים האחרונות מתבססת בארצנו מגמה מבורכת של חזרה אל המקומי. יותר ויותר שפים וייננים בוחרים להתמקד בפרודוקטים שגדלים כאן, בזנים מקומיים ובחומרי גלם שמדברים את האקלים, את האדמה ואת העונה.

בהתחלה זה היה נראה כמו טרנד, אבל נדמה שזו מגמה שכאן להישאר שמבקשת להשתחרר מהחיקוי של מודלים אירופיים ולהקשיב למה שנכון לא רק לגוף, אלא גם לטבע ולתרבות המקומית, וכמו שאומרים: לגלות מחדש את העושר שנמצא ממש מתחת לאף.

משום מה, תמיד היה נדמה לי שיש לנו נטייה להפחית בערכה של תוצרת הארץ. זה לא משהו שקורה רק בתחום היין או הקולינריה. באופן כללי נדמה לי שאנחנו נוטים לזלזל בעצמנו ובמה שיש כאן. על חלק מהסיבות לכך, אנחנו יכולים להסכים.

במקרה, או שלא, טעמתי השבוע שני יינות מקומיים שהיו שווים התייחסות. לא בורדו ולא שום דבר אחר שמנסה לחקות את מה שקורה במקום אחר, אלא זן ישראלי מקורי: ארגמן.

מדובר בהכלאה בין הסזאו הפורטוגלי ובין הקריניאן הספרדי, שפותחה בשנות השבעים מתוך ניסיון למצוא זן ייחודי מקומי ועשיר בצבע.

מי שעמדו מאחורי הפיתוח, שנעשה במכון וולקני למחקר חקלאי היו פרופ' פנחס רואי-שפיגל ושלמה כהן ממכון היין. ארגמן נרשם בלשכת האוכלוסין הישראלית כפטנט בתחילת שנות התשעים, אבל הייננים בזמנו לא התרשמו ממנו יותר מידי.

היום הסיפור הוא מעט שונה. יכול להיות שזו חלק מהמגמה החדשה לחזור למקור ולשורשים, שהאירה את הפוטנציאל של הזן הזה.

שני בקבוקי ארגמן היו על השולחן: אחד מבציר 2019 של יקב עמק יזרעאל, בין הראשונים שלא חששו מהזן הזה למרות שבטח אמרו להם שזה לא יעבוד. ואחד של יקב פלדשטיין מבציר 2022. שני יקבים שונים זה מזה שעושים בדרך כלל יינות נהדרים.

היינן אבי פלדשטיין, מקפיד לעשות יינות שאפשר יהיה לשתות אותו באקלים הישראלי. אדומים לא מאיימים ולא כבדים. אי אפשר להגיד על היין הזה שהוא קליל, אבל הוא בכלל לא כבד. 12.5% אחוזי אלכוהול ליין אדום, זה הכי סתיו ישראלי.

בגרסת עמק יזרעאל יש קצת יותר אלכוהול 13.6%, אבל גם הארגמן הזה הוא חלק מהסגנון של היקב, שמתמקד בייצור יינות מזנים מותאמי אקלים, שאוהבים הרבה שמש וכייף לשתות אותם תחת השמש.