מרגיש משפחה: היין שמזכיר לי את הבית

יש רגעים בהם אני מביט בבקבוק יין ומבין כי הוא מבין אותי יותר טוב מכפי שהייתי מודה בקול. אולי זו הסיבה שהמילה "משפחה" תמיד קופצת לי לראש כשהפקק נחלץ והיין מתחיל "לנשום".

משהו בעולם היין מזכיר לי את הבית ולא כי שתו בבית הורי הרבה יין. פשוט כי בדומה למשפחה שלי הוא מורכב, רועש, לפעמים חמוץ, אבל בסוף, איכשהו עובד.

בישראל יש לא מעט דברים שאנחנו טובים בהם מתוך אינסטינקט: להתווכח, להתפייס, לדרוש עוד כוס, ולהגיד "יהיה טוב" גם אם אין שום סיבה לחשוב כך.

אולי בגלל זה יין ומשפחה כל כך שלובים בחיים שלנו. כמו שמישהו אמר לא מזמן, יש משהו בחיבור הזה שמרגיש כמעט טבעי, כאילו הוא היה שם מאז ומעולם. יין כעדות לאופטימיות, ומשפחה כהצדקה להמשיך להאמין בה.

אצלנו בבית, החיבור הזה מגיע לידי ביטוי בצורה הכי ישראלית שיש: מפגשי קולנוע משפחתיים. כן, יש משפחות שמתאספות סביב שולחן שבת, אנחנו מתאספים סביב המסך, כמו סביב מדורת שבט מודרנית, ועוד לפני שמתחילים לצפות בסרט כבר ברור שהיין יהיה חלק מהעלילה.

בן זוגי, שחובב קולנוע ברצינות של בחינת גמר, וגיסי, איש קולנוע ומנהל TLVFest, האדם היחיד שאני מכיר שיכול להסביר למה צילום של מנורה במשך דקה וחצי הוא "הצהרה פוליטית מהפכנית", הופכים כל מפגש למיני־פסטיבל. וכמו בכל פסטיבל, צריך את היין הנכון. אחרת זה פשוט לא יעבוד.

ואז מגיעה השאלה הראשונה של הערב - איזה בקבוק נפתח? זו לא באמת שאלה טכנית. זו שאלה של אווירה. מצב רוח. סוג המשפחה שאנחנו היום. יין, כמו בני אדם, צריך להתאים לסצנה.

קומדיה צרפתית? יין צרפתי, עדין במראה אבל עם מספיק עוקץ כדי שלא נירדם באמצע. דרמה איטלקית? יין איטלקי, כזה שמחזיק את המתחים עד הסוף.

סרט ישראלי? פה תמיד מתלבטים. בסוף פותחים משהו עם פוטנציאל כמו שאנחנו אוהבים לחשוב על עצמנו. הבלנד הבורדולזי החדש של יקב טפרברג למשל, יין פולני? עזבו, נשתה כבר וודקה.

כמו ביין, גם למשפחה יש אפטר־טייסט. לפעמים מתוק, לפעמים קצת מחוספס. אבל תמיד נשאר. יש ערב שבו שיחה קטנה שפתאום גולשת לעומק, אחר שבו כולם מדברים יחד וחצי מתעלמים מהסרט, ויש את הערבים הנדירים שבהם הכל מתיישב כמו בקבוק יין שמצא את חלון השתייה המושלם שלו.

עם הזמן הבנתי שהמשפחה שלי דומה לבקבוק טוב. יש בה זיכרון, יש בה מסורת, יש בה רגעים שטעונים יותר מריחות של דובדבן שחור ופלפל לבן. לפעמים צריך לתת לה זמן. לפעמים צריך לערסל בעדינות. ולפעמים פשוט לפתוח, למזוג, וליהנות ממה שיש.

בסוף כל מפגש, כשהקרדיטים עולים, גיסי עוד מנתח את המסר החבוי, בן זוגי מתווכח אם היה צריך עריכה אחרת, ואני שוטף את גביעי היין וחושב על כמה שהחיים שלנו, הישראלים, מוזרים ומתוקים במידה זהה. מצד אחד כאוס מוחלט ומצד שני תמיד מוצאים סיבה לפתוח עוד בקבוק יין.

אולי זו הסיבה שיין ומשפחה מרגישים כמו שתי מילים של אותה שפה. שתיהן מחזיקות אותנו, מזכירות לנו מי אנחנו, ומצליחות איכשהו להפוך ערב רגיל לרגע קטן של אושר.