תחשבו שזה חוצלארץ: שבת בבוקר ביקב אלונה

יש מקומות בארצנו, שמהווים תפאורה מושלמת למי שרוצה לדמיין שהוא באירופה, אבל מסיבה כזו או אחרת לא יכול להיות בה.

האפקט של התפאורה המושלמת הזו מתעצם במיוחד כשיורד גשם, אז הנטייה האוטומטית שלנו היא לרצות להישאר בבית עם נטפליקס ובקבוק יין ולא לצאת.

מה שעובד לי, כנגד העצלנות שנופלת עליי בדרך כלל כשמתחיל לרדת גשם, הוא להגיד לעצמי שאם הייתי עכשיו בטוסקנה למשל, לא הייתי נשארת במלון רק בגלל כמה טיפות גשם וקצת רוח. אז יצאתי.

רשמית אולי החורף עוד לא ממש התחיל, אבל כדאי שתרשמו לעצמכם שיש מקום להימלט אליו בשישי או בשבת בוויקאנד הגשום הבא. קוראים לו יקב אלונה, והוא ממוקם בגבעת נילי.

אל תטעו, המקום מקסים גם ביום שמש ובכל עונות השנה. ובכל זאת, יש משהו במטעים, חורשות האלון והכרמים בין הטיפות במיוחד, שהעיף אותי מיילים מפה, וכמעט יכולתי לדמיין שאני בטוסקנה

אלונה הוא לא יקב צעיר, קצת יותר מ 25 שנה שבני המשפחה אילנה ומיכה רבאו, שהם בכלל רופאים, ופאני ואלי אזולאי שהם בכלל חקלאים, דור שני למגדלי ענבי יין.

כל השנים האלה הם מפתחים, ומקימים ועובדים מהכרם ועד הבקבוק כמו שאומרים, בעצמם. ליינות, כך סיפרו לי, הם משתמשים רק בתוצרת הכרמים שנטועים באזור בקעת אלונה.

חוץ מזה, שהם גם נחמדים מאד וכל ביקור שם מרגיש כמו לקפוץ לחברים בשבת ולשבת אצלם בחצר.

מה שתינו?
לצד פוקצ'ות, פיצות וגם צלחת גבינות (כי איך אפשר בלי) הבחירה הראשונה הייתה לא אופיינית לי: שרדונה.

חשבתי שחורף מספיק כדי להתחיל בקברנה פרנק-מרסלאן או בשיראז. אך לא הצטערתי על השרדונה, אפרסקי ורענן, ואין לו את טעם העץ המעצבן הזה שמרחיק אותי משרדונה בדרך כלל בארץ. יין מצוין לפתוח איתו את בוקר שבת.

לחובבי היינות הבהירים, גם הרוזה, (גרנאש נואר) של אלונה הפתיע אותי ברעננות שלו, והכל בו היה מדויק. זה רק מחזיר אותי לטענה שאנחנו צריכים לשתות (ולאכול) דברים שגדלים במקום שאנחנו גרים בו, יש זה לזה ערך מוסף שאי אפשר להתחרות בו.

את ה-'קברנה פרנק-מרסלן' כבר לקחתי הביתה. עצירה מתבקשת רגע לפני שאתם חותכים בחזרה לשגרה, החנות של היקב. עוד נקודה שווה לציון, יחסית ליקבי בוטיק מקומיים, מחירי היין נגישים בהחלט, שזה לא מובן מאליו בימים אלה.

איפה:
מושב גבעת נילי

מתי:
ימי שישי, בין שעות: 10:00-15:30
שבת, בין השעות: 10:00-16:00

מומלץ להזמין מקום מראש, באתר אונטופו