פטור משעם

פעם, כשהייתי צעירה ועבדתי במסעדות, אחד החששות הגדולים שלי היה לעמוד ליד שולחן ולפתוח בקבוק יין. באמצע שנות התשעים, חשבתי לתומי, אני מניחה שמדובר בטעות איומה, שחליצת פקק שעם מבקבוק יין על ידי בחורה, היא פעולה שהסביבה מתייחסת אליה בהערצה. בפועל, הסטרס שלא אצליח לפתוח את הפקק ובכך תסתיים קריירת המלצרות שלי, פגע משמעותית באחוזי ההצלחה, ולא פעם הגיע מלצר, אחראי משמרת או סתם גבר ועזר לי לפתוח את הבקבוק.

איך הפסקתי לפחד לפתוח בקבוקי יין? כמו ביוגה, התאמנתי הרבה. וגם התחלתי להבין שכמו בחיים, לא הכל מושלם, לפעמים חצי פקק יישאר בתוך הבקבוק וזה לגמרי בסדר. לקח לי הרבה זמן (עשר שנים בערך), כדי להבין איך אני חולצת פקקי שעם עקשניים מבקבוקי יין, בלי להניח את הבקבוק על השולחן, ובלי להיאנח מול לקוחות ששילמו 200 שקלים על בקבוק יין שאני לא מצליחה לפתוח.

מישהו אמר לי פעם על חליצת פקקים: "זה לא עניין של כח, זו רק טכניקה", עד היום אני לא סגורה שאני מבינה את הטכניקה, אבל בכל פעם גם כשאני רבה עם מישהו, אני נזכרת במשפט הזה. שיעור לחיים.

מאוחר יותר פרשתי מתחום האירוח כי עשיתי את זה די רע, ועברתי לתחום בו המאמץ הכי גדול עבורי היה לחלוץ פקק של עט פיילוט בלי ללכלך את הידיים בדיו. עד היום אותה ילדה בת 18 מאותגרת פקקים שוכנת בי מבוישת, ותחושת אושר עילאית מתפשטת בתוכי כשאני פותחת לחברים בקבוק בנונשלנט או כשחברים גברים משאירים לי את המלאכה כי "אני לא מסתדר עם הפותחן הזה שלך". אגב, עם הפותחנים האוטומטיים מעולם לא הסתדרתי. טיפ למתקשים - קחו את זה עם "המדרגה".

למה אני מספרת לכם את זה? כי לאחרונה יותר ויותר יקבים נחשבים ומותגי יין גדולים, ואפילו יינות נחשבים החליטו לנטוש את השעם ולעבור לפקק הברגה שפעם נחשב למשהו "זול" יחסית, והיינות שהוא סגר נחשבו לזולים בהתאם.

מה שבכל זאת מפתיע, זה לשמוע שיש אנשים שחושבים שיינות עם פקקי הברגה טובים פחות מיינות בעלי פקקי שעם. כמו שחברה אמרה לי לא מזמן שהיא מעדיפה להביא יין "רגיל" לארוחת ערב שהיא מתארחת בה ולא אחד "שנפתח כמו סודה". אז הנה אני כאן כדי להסביר שלמרות ששעם הוא שם נרדף לאלגנטיות ואיכות, פקקי ההברגה שומרים על היין אפילו טוב יותר, ולשעם, סקסי ככל שיהיה, יש גם חולשות.

בעיקרון, פקקי הברגה מספקים איטום הרמטי שמבטיח שהיינות ישמרו על הטריות והטעם. זה לא פוגע באיכות של היין, לפעמים אפילו משפר אותה.

המגמה מורגשת כרגע קטגוריית היינות הלבנים והרוזה, מצאתי אותה, לאחר חיפוש ממושך גם בכמה אדומים בודדים. מי עדיין מתקשים לזרום עם הטרנד? הצרפתים כמובן. ותודו שאי אפשר שלא לאהוב אותם על העקשנות הזאת, למרות שגם שם אפשר למצוא פה ושם יינות כאלה בחלק מהסדרות ( סדרת סה לה וי, של אלברט בישו למשל) וגם ביינות הייצוא. בסדרות גבוהות יותר עדיין יש נטייה להיצמד לקלאסיקה. בכל זאת מסורת זו מסורת.

חובבי ההברגה ומאותגרי הפותחנים, יכולים למצוא פקקי הברגה ברוב המותגים האוסטרליים והניו זילנדים (שם יינות עם פקק הברגה הם 90% מהשוק) אותו מצב גם ביינות אוסטרים, ביינות הדרום אפריקאים, יינות איטלקיים ובכלל יינות בני זמננו מאמצים את ההברגה.

בישראל אגב, גם אם אין איזו מגמה גורפת של מעבר לפקקי הברגה, היא קיימת. ואפילו יש חלוצים אמיצים כמו יקב תבור למשל, שהתחיל לסגור עם פקק הברגה לפני כמה שנים את בקבוקי 'אדמה, סוביניון בלאן וזה המשיך ליינות נוספים שלהם, הבקבוקים בסדרת גרין בין המעולה של יקב בנימינה מצוידים אף הם בפקקי הברגה,

אתמול ישבנו במסעדה, הזמנו בקבוק של ריזלינג אוסטרי מושלם והמלצרית פתחה אותו בסיבוב. אחרי שסיימתי לקנא בעבודה הקלה שלה, חשבתי שבאמת יש משהו שקשה לוותר עליו, בטקסיות של חליצת פקק השעם המסורתית.

אבל גם ביין וגם בחיים עצמם, בגילי אני מעדיפה להרגיש נוח עם סניקרס מאשר להרשים מישהו עם עקבים של 10 סנטימטר.