חולון, עיר לא קטנה כלל ומשמעותית בהחלט בישראל, לא התברכה מעולם בסצינת מסעדות שאפשר להתגאות בה. אולי אלו הן העדפות הבילוי של תושבי העיר ואולי הקרבה הרבה לתל אביב (היא קרובה הרבה יותר מהרצליה וקריית אונו, למשל), אבל לא הרבה התפתח שם, גם במהלך השנים האחרונות, כשחלק מהשכנות התפתחו במקצב אקספוננציאלי.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
בתוך האין הזה בלטה תמיד עבודתו של ברנרדו בלחוביץ', המסעדן שהביא לישראלים את פיצה מטר וקפה גן סיפור ובהמשך פתח בצמוד לסילו גם את פרימו, מקום משפחתי עם אלגנטיות וטאץ' בלתי מבוטלים. מכיוון שדברים טובים לא מחזיקים כאן זמן רב מדי, בטח שלא כשמדובר במסעדנות, פרימו איננה איתנו עוד, והחלל שבו עמדה מחזיק כיום את סילו החדשה, מסעדה איטלקית לכל דבר ועניין.
העיצוב של סילו לקח את הפונקציונליות הנאה, הוסיף אלמנטים הלקוחים מהשפה של קפה גן סיפור והפך צבעוני ומצועצע משהו. זה נראה יותר כמו מקום מקושקש לאנשים צעירים מאוד מאשר מסעדה שקורנת מכובדות.
על המטבח מופקד אסף גלזר והתפריט כולל את כל החשודים המיידיים מהעולם האיטלקי האוניברסלי. רף המחירים נמוך משמעותית מזה שלו אנו רגילים בשאר גוש דן, והגענו עם ציפייה מסוימת.
היינו שלושה והתחלנו עם ברוסקטה שרימפס (67 שקלים), קרפצ'יו פילה בקר (67) וסלט קיסר (59). הברוסקטה התגלתה כמנה קטנה למדי, עם מעט מאד מהכול - בצק, חלבון וירקות מוספים. לא נעשתה עוולה משמעותית באף אחד מהרכיבים, אבל הם גם לא חברו למשהו שעושה שמח או סתם נעים בחיך. מנה סתמית למדי.
הקרפצ'יו, עם פרמזן וארוגולה, כבר עבר צד והשתייך לצד המבאס של הסקאלה. בשר דקיק, לא איכותי דיו, ללא חיות, שניקרנו בו במזלגות בשעמום ניכר, בואך צער. מנה עייפה, הרבה למטה מסתמית.
אותו הדבר בדיוק קרה במנת הקיסר, שהייתה קטנה מדי וסבלה מבעייתיות בכל רכיביה - טריות החומרים, איכות הקרוטונים ובעיקר איכות הרוטב. קיסר קם ונופל על הרוטב וזה הנוכחי היה שטוח ודלוח טעמים. פתיחה מבאסת ממש.
עברנו לעיקריות - ספגטי בולונז (86), שניצל מילאנזה (91) ולברק שלם בטאבון (120).
הבולונז, מבוסס ראגו בקר, רוטב נפוליטנה ופרמזן, הרגיש כמו מנת ילדים לכל דבר ועניין. הוא היה אמנם גדול יחסית אבל טעמיו היו הכי מעולמות התוכן הללו. ראגו הוא תבשיל בשר עם מורכבות ועומק. כאן הייתה שטיחות טעמים עם נטייה למתוק. את הבשריות בקושי ניתן היה להרגיש. תחתיה, נכח שם בעיקר רוטב עגבניות לא מוצלח כלל. הספגטי לא היה במצב צבירה נכון ויותר מדי אטריות נכחו שם גושים-גושים. זה לא מגיע גם לילדים. מנה נוראית.
השניצל המילאנזי לא היה טוב יותר. למעשה, הוא היה רע יותר. אם תהיתם כמה אפשר לייבש נתח שייטל, להפכו לצמיג ואף מעבר מעבר לכך, יש לי דוגמה. הבשר יובש עד כלות הנשמה והנשימה, והותיר מעט מאוד חשק לאכול ממנו. התוספים לידו היו סתמיים לחלוטין, ללא טאץ' כלשהו או ניסיון להעביר איכות ארטיזנלית מינימלית.
הלברק, שקיוויתי שיגיע שלם ועסיסי מהגריל, הגיע עם חתכים עמוקים, לכל אורכו. גם הוא התייבש עד כלות הנשמה, והיה סר טעם באופן שקשה לתאר. פלפל, בצל, בטטה, קישוא ועוד היו שם על תקן תוספות. הן שחו בכל כך הרבה שמן שהדג הרגיש מעדן לעומתם.
סופלה השוקולד (51) לקינוח היה טוב בהרבה בהשוואה לכל מנות הארוחה ולא רע בכלל בכל סטנדרט. הוא זהר ליד המנות שקדמו לו.
פרימו עשתה בית ספר לאיטלקיות הנחשבות של תל אביב. סילו של חורף 2026 היא מסעדה ששנמכה את עצמה קשות ונסוגה דורות לאחור. קשה להבין למה מסעדן מנוסה בוחר במודע להפעיל מנגנון השמדה עצמית לכל איכות קולינרית.
אז חשבנו שכבר ראינו הכול באשר לכמה גרוע אפשר לעשות בולונז, שניצל ולברק בטאבון. עד שהגענו לסילו ופגשנו בשיאי שפל שלא זוכר מתי נתקלתי כאן בשכמותם. התמחור - 541 שקלים לשלושה לפני שתייה ושירות - ממוקם ברף התחתון של הממוצע. מה זה רלבנטי אם רמת האוכל הרבה-הרבה מתחת לשם. השירות, אגב, היה חינני וטוב כוונות. הוא היה נקודת האור היחידה בארוחה. זה בטח לא מספיק.
סילו, שדרות ירושלים 210 (פארק פרס), חולון, 03-5733315