יאיר בקייר מרים את הראש למעלה. משהו מציק לו בעיניים, ובהיכרותך את הנפש הפועלת אתה מלווה את המבט עד קצת לפני התקרה, ללא תקווה אמיתית להבין מה קורה פה, ומה כל כך מציק. הוא מצקצק בקול רם, אבל לא רם מספיק בשביל שמישהו ישמע, ומתפנה לתקן את תקלת התאורה הקטנטנה בעצמו. כמה לחיצות על המסך של הסמארטפון, והשלווה חוזרת לפעום. כלומר, לא אצלו, אבל הסביבה הקרובה רגועה לדקות הקרובות.
סטיבן לובל מפנה את הראש לצדדים. משהו, הרבה משהואים, מציק לו בעיניים, ובהיכרותך את הנפש הפועלת, אתה מלווה את המבט סחור-סחור עד שהקירות נגמרים, ללא שום תקווה להבין מה קורה פה, ומה כל כך מציק. הוא מצקצק מרחוק בצליל שרק הוא שומע ואתה יכול מקסימום מדמיין, ומתפנה לתקן את תקלת השירות הקטנטנה בעצמו. כמה לחיצות על הכתף, יד מושטת שמכוונת את הדרך, השלווה חוזרת לנסוך. כלומר, ממש לא אצלו, אבל הסביבה כולה יכולה להיות רגועה לגמרי לשניות הקרובות.
תומר טל לא מרים את הראש ולא מפנה את המבט. אם משהו מציק לו בעיניים, הוא מסווה אותו היטב עם חיוכים ותחושה עזה של "אנחנו בסדר, וגם אם לא - עוד נהיה". הוא לא מצקצק ולא ממהר לפתור כל דבר בשניה שהדבר הזה (לא) קורה. הוא נוכח כמוהם ומתרגש כמוהם, אבל הכתפיים שלו משוחררות והצוואר פלואידי כאילו מטבח ההכנות כולל עמדה קבועה לכירופרקטור. ברוכים הבאים לבואו, בואו ניכנס.
ברור. מנת סרטנים כחולים בבואו
המסעדה החדשה של השלושה האלה קמה לתוך קומת הכניסה של מתחם The George בתל אביב, אבל באותה מידה הייתה יכולה להתייצב בין גורדי השחקים של בנגקוק ומקסיקו סיטי, ובלב השכונות השוות ביותר של לימה ולונדון. כאן, פה, היא לא תירוץ ולא פשרה, אלא הוכחה - אם מישהו עדיין נזקק לכזאת - לתחושת השייכות שלהם, ולקבלות השייכות שלנו.
העולם הוא מועדון גדול, ומאפשר לך לחלום בהתאם ואז לקום בבוקר להגשים ללא מלחמה תמידית על הראש. אנשי אוכל והוספיטליטי נעים בו בחופשיות, ומטשטשים מדי יום את הגבולות הגיאוגרפיים מפעם והגבולות הגיאוגרפיים של עצמם, מעכשיו. אם בואו נפתחת בכל מקום אחר פרט לעיר הזאת, שלנו, היא מזנקת למרומי השיח ולמרומי הסצינה, איפה שהסצינה הזאת לא תתרגש. כאן, היא מזיזה דלתות ומזמינה את כולם וכמה ימים אחר כך עוצרת כדי לספוג ושואלת את עצמה אחר כך לא רק אם אפשר שוב, אלא גם אם אנשים בכלל בקטע.
היא לא שואלת, אבל, מה היא עושה פה ומה היא חשבה לעצמה. שתי השאלות האלה, והתשובות עליהן, ברורות. זה מה שעושה אותה כל כך מרגשת, וכל כך ישראלית.
החלל שלה חו"לי, אם הזדמן לכם לסעוד בחמש השנים האחרונות במקומות הנחשבים באמת של החו"ל הזה. הוא פתוח וגבוה, מרים אותך ולוקח אותך לריחוף. הקווים שלו עגולים ושוטפים, מהכניסה ועד המטבח החשוף לרווחה. השולחנות הוצבו חכם, אפילו ממזרי, בכל מיני גבהים ובכל מיני זוויות, והבר משלים את כל הריקוד הזה בסולו משלו - גלים-גלים של עיצוב מבריק שנשטפים בבת-אחת לקו החוף.
העיצוב של ברנוביץ קרוננברג, יש להניח, נועד לתת לכולם להרגיש בנוח, בין אם הם יושבים בתוך החדר הפרטי (הענקי) ובין אם הם מאכלסים את הבועה החצי-פתוחה שהיא חדר היין. גם השולחנות שצמודים לקיר סודרו כדי לתת לך לעשות את הדבר הטבעי ביותר ולשבת כאילו אתה על המדרכה של קפה פריזאי רומנטי, והדלפק של הבר מוציא מתוכו מהעבר השני נישות וגומחות שיאפשרו גם לדאבל-דייטים ליהנות ממנו, ולא ליפול שוב בעל כורחם לשולחנות סטנדרטיים. כאן אין סטנדרט. כלומר, לא בסיסי ולא מפוהק. כאן זה אחר, ותוך כמה שנים יהפוך לסטנדרט של כולם, אם הם יודעים מה טוב להם.
האוכל של תומר טל קפץ על ההזדמנות הזאת וחזר ליהנות, משוחרר מכבלים וממה יגידו, ממוסכמות ומתבניות וממיתוסים על עצמו. קודם כל ולפני הכול, הוא פשוט אחר, אחת התכונות הכי נדירות כאן, ובוודאי כזו שגורמת לך להעריך את קיומה עוד לפני שטעמת משהו. אצלו, אחרי שטעמת משהו יש כבר מילים אחרות על הלשון. רובן ג'יבריש ומילמולים ואנחות ורעשים טובים. מקצתן שילובים שונים של "וואוו" ותהיות של "מה בדיוק אכלתי עכשיו ואיפה היית כל החיים שלי".
התפריט מורכב, ודורש תיווך מקיף יחסית מצד אנשי הצוות. הוא לא מאיים ולא מתחכם, אבל גם המילים המוכרות ביותר שלו - סשימי, טרטר, פילה - הן רק כותרת, ומחכות שתמשיך לקרוא, ותמשיך להקשיב. אם תרצה, יש קבב דג ים ופלמידה כבושה-מעושנת, טרטר בקר ותבשיל לחי עגל. אם תרצה יותר, תבין שכל אחת מהמנות האלה היא עולם ומלואו של השקעה, פירוק והרכבה מחדש, בלי לשכוח את הדבר החשוב ביותר, הטעם. זה אומר, למשל, חומץ קאווה שמרטיב סלט פריך, ורוטב רובארב שמקבל לתוכו קרודו פארידה. זה אומר גם קצף חלב כבשים לטטאקי הטלה וגלייז תפוז סיני לחזה האווז. בואו פתוחים, בואו רעבים, בואו סקרנים, בואו.
התפריט הזה מחולק, בערך, על פי גודל וכובד, אבל משכיל להיות גמיש עם חצאי מנות - אופציה אידיאלית לאנשים שאוהבים לטעום, שלא מנוצלת מספיק במקומותינו - ונדיב מספיק עם מחיריו ותמחוריו. לא זול כאן, אבל נדמה לי שביחס לעיר וביחס למצב וביחס לזמן, מה שהולך כאן מהבחינה הזאת יפתיע את רוב הנכנסים. יפתיע לטובה.
הקוקטיילים של סנטי אורטיז הספרדי (52-62 שקלים) מזניקים את הערב עם משחקים גלובליים ומקומיים כאחד, ושעשועי שיפקה, זעתר, קצף רימונים ועשן לבנדר. מנת הלחם (36-54 שקלים) ממשיכה להשקיע בך עם מעין פוקאצ'ת תפוחי אדמה ובצל גבוהה וצלויה, שמנונית ומלאת בועות חיוביות. אחר כך, זה אתם וסף הגירויים שלכם.
ההרפקתנים יתנסו בתבשיל גרון הודו ואשכים מהגריל, בטורטליני שרימפס מעושן ובזנב דג ים עם צ'יפס אטריות פטנטי. אפשר גם ללכת סולידי - פילה לוקוס, קבב דג ים, פילה בקר על העצם וסרטנים כחולים - אבל גם הסולידיות הזאת מחביאה בעורמה הפתעות. קציצות נעטפות בשומן בקר ומלח חילבה. רוטב חמאה מתמזג עם ריוויון דגים מעושנים, נתחי בשר וירקות נמשחים גלייז בטטה. גריסים מתבשלים בציר פטריות אדמתי-ימי. זה מתוחכם ומשגע, אבל לא כשואו-אוף משוחצן, אלא כבעיטה חכמה שחושבת על האוכל ועל הצלחת, ועליכם בעיקר.
המופע הזה פוגש בשיאו תפריט קינוחים (55 שקלים) שלא חושש מהגובה, משווה ואפילו מעלה. אין כאן טירמיסו ופנקוטה. מעולם לא היו אמורים להיות. יש גלידת קפיר ליים בלחמניית חלב, סורבה תפוחים וקמומיל וגם כוכבים בוהקים מזוהר בדמות בטטה לבנה מקורמלת ו"ניוקי" ריקוטה וגבינת עזים. תשאירו מקום, הסיפור לא נגמר עד שהוא נגמר.
בעולם נורמלי, בואו הייתה יוצאת לדרכה על 120 קמ"ש, אחרי טסט וביטוח מקיף, כולל צד ג' מותאם לצרכי מכונית המירוץ שהיא. בפועל, ימיה הראשונים נבלמו תחת מגבלת כוח האדם שמעיקה על כל מסעדות ארצנו, ותקרת הזכוכית שלה המתינה בסבלנות לניפוץ שעוד יבוא. קולות הנפץ, תיראו מופתעים, היו קצת אחרים.
זה נורמלי, כמובן. כל מסעדה חדשה תגיד לכם שהיום הכי טוב שלה קורה - אם הכול בסדר ועל פי התכנון - חצי שנה אחרי היום הראשון הרשמי שלה. מה שלא נורמלי זה המסביב של כולנו, והעובדה שהמילים "הכול בסדר" הן או פנטזיה או עין הרע, שלא לדבר על התמימים שמתכננים חצי שנה קדימה, ומקווים לטוב. בקייר, לובל, טל הם הרבה דברים, אבל תמימים הם לא.
בתוך כל אלה, בואו היא לא מסעדה ואפילו לא פלא, אלא עצם בלתי מזוהה שנחת מלמעלה - עב"ם, חייזר, חללית מכוכב אחר ומיקום אחר, עם כל הטכנולוגיה והידע להגיד לנו מה יקרה בעתיד, אם רק נצליח לעצור שניה את הרעש, ולהקשיב. היא יודעת שהמלחמה תיגמר בסוף ונוכל לחזור להתלונן על דברים של יומיום. האזעקות ישתקו וההתראות היחידות שנקבל יהיו על אם יש או אין שולחן פנוי. בואו, היא מספרת, בואו והכול יסתדר.
בואו (Bo'u), מלון ג'ורג', ישראל טל 5, תל אביב, 03-5221224