בהשקעה של 160 מיליון שקלים: ביקור ביקב הכי גדול בישראל

"הענבים נבצרו בכרם בהרי ירושלים, באדמת טרה רוסה. לאחר סחיטה והצללה היין תסס בחביות עץ אלון צרפתי ועץ אלון אוסטרי, והמשיך לנוח על משקעיו במשך כשישה חודשים."

אם יוצא לכם מפעם לפעם לגלוש בערוץ הזה, טקסטים כאלה אינם זרים לכם. למיקום ההררי יש ארומה קרירה, כשאומרים 'טרה רוסה', מרגישים רגבים, וחביות העץ מאירופה, מוסיפות עניין גם ליינות וגם לתיאורים שלהם. את הסחיטה וההצללה מציינים בדרך אגב, אם בכלל טורחים.

רוב סיפורי היין שאנחנו שומעים ומספרים מתחילים בכרם, ממשיכים בחביות, מסתיימים בכוס ומדלגים על רוב מה שקורה בין הגפן לחבית, לבקבוק ולכוסות שלנו.

מי שזכה לבקר ביקב גדול בימי בציר יודע שמדובר בסדרת פעולות אגרסיביות למדי. משאיות מאובקות שופכות ברעש טונות של ענבים אל בורות מנירוסטה, והם נקרעים משזרותיהם ונמעכים ללא הכר.

הענבים לבנים נסחטים מיד, חלקם על ידי מכונות שקשה לעמוד לידן ללא אטמי אוזניים, והאדומים נשאבים אל מכלי תסיסה כסופים. הם ייסחטו מאוחר יותר. אין ספק, מדובר בתעשייה!

בתום הבציר יחזור השקט ליקב. עכשיו אפשר לחזור לדבר על חביות עץ, מכלי בטון, התבגרות על שמרים ועוד מילים רומנטיות.

לאחרונה יצאתי עם מה שנותר מתקשורת היין העברית, לבקר ביקב גדול. לא סתם גדול, הכי גדול בישראל!

אחרי יותר ממאה וארבעים שנה של בצירים, סחיטות, הצללות, תסיסות והתבגרות בחביות, יקבי כרמל השיקו את היקב חדש שלהם באלון תבור, שאתם מוזמנים לקרוא לו: אזור התעשייה של עפולה.

שם בין מפעלי פלסטיק, מחלבה תחנת כוח ועוד כמה מתחמים תעשייתיים, הוקם, בעלות של כ-160 מלייון שקל, יקב שיכול לקלוט עד 22 אלף טון ענבים בשנה ולתרגם אותם ל-20 מיליון בקבוקי יין.

לראשונה בתולדות יקבי כרמל: פעילות הייצור, הייננות, הביקבוק והלוגיסטיקה מתרכזת במתחם אחד.

להעביר יקב בשלמותו זה לא עניין פשוט בימים כתיקונם, השנים האחרונות הפכו כל תהליך כזה למסובך שבעתיים. אחת הסיבות לעיכובים בהעברת היקב מזיכרון יעקב לאלון גליל, הייתה מחסור במשאיות, שהתגייסו להובלת מכונות של מלחמה.

"מתחם יקבי כרמל באלון תבור הוא הרבה יותר מיקב חדש." אמר נדב ארנס-ארד, מנכ"ל כרמל קורפ.
"הוא הפרק הבא בתולדות יקבי כרמל. אחרי יותר מ-140 שנות עשייה, בחרנו להשקיע בעתיד היין הישראלי וליצור בית אחד שמרכז את כל שרשרת הייצור, מהענב ועד הבקבוק."

בין אותם אותם עשרים מיליון בקבוקי יין, מה יעלה בגורלן של סדרות היין הקטנות, הניסיוניות והיוקרתיות, סדרות שהן הלחם והחמאה התדמיתיים של כל יצרן?

היקב, שתוכנן על ידי חברת ASPA מריוחה, ספרד שמתמחה בפרויקטים מהסוג הזה, מאפשר לינניים של כרמל לטפל בכמויות קטנות של יינות פרימוים, במקביל לייצור ההמוני.

כדי לעביר משאבה ממחלקה למחלקה, ביקב ההיסטורי בזיכרון יעקב, סיפר היינן הראשי של כרמל, יפתח פרץ, היה צריך לדחוף אותה במעלה המדרגות, לגרור אותה לאורך החצר, לצאת איתה לכביש ואז להוריד אותה שוב במדרגות. לא נראה שהוא והגב התחתון של אנשי היקב מתגעגעים לימים הללו.

התכנון של היקב החדש, חוסך מאמצים מהסוג הזה. החיים של צוות היצור, כ-170 עובדים, הולכים להיות הרבה יותר קלים.

אגב, בשונה מאחיו בראשון לציון, אתר היקב בזיכרון לא יהפוך לשכונת מגורים, אלא ימשיך לשמש את היקב כמרכז מורשת ותיירות.

"החיבור בין המורשת שלנו לבין הטכנולוגיות המתקדמות בעולם", מסר המנכ"ל, "יאפשר לנו להמשיך לתת מענה מלא לצרכן הישראלי."

למרות שעברנו ליד חביות עץ וחלפנו על פני מכלי בטון, יותר מדי רומנטיקה של יין לא הייתה בביקור הזה באלון תבור.

את מקומה תפסו ההתפעלות מהגודל, העוצמה וחללי הייצור האינסופיים, ההתרגשות הכנה של כל מי שעסק במלאכה, מהמנכ"ל ועד למשגיחי הכשרות.

ולא פחות חשוב: ההוכחה לכך שגם במדינה המכונה ישראל שלא מסוגלת לבנות מסילה של רכבת קלה בלי לעלות על מיקום של תחנת מטרו או משהו, אפשר להרים פרויקט בסדר הגודל הזה, ואפילו לגרום לו לפעול כמו שצריך.

אני לא מבין גדול בתעשייה, אבל נראה לי שבשביל זה צריך פלוס מינוס 140 שנות ניסיון.