אם תשאלו את רוב בני האדם, העונה הנוכחית חמה מספיק כדי להיחשב קיץ.
אם תשאלו את מי שסובל מאלרגיה, או את מי שרגיל לראות שקיעה בשבע וחצי וכמעט פספס אותה אתמול כי היא הקדימה ל־18:15, תגלו שאנחנו עמוק בעונת המעבר.
לדעתי, לא צריך לשתות יין לפי עונות, בטח לא בעידן המזגנים. ובכל זאת, לא אקח מהסתיו את המלנכוליה הפואטית שלו ואת החיבור המתבקש ליין.
הנטייה שלנו בשתייה היא בינארית. יינות קיץ חדים וחיוורים, ויינות חורף כבדים ועמוסים. אז מה באמצע?
נכון, עונות מעבר בישראל הן משהו שסופרים ומשוררים המציאו, ובכל זאת, כדי ליישר קו עם השלכת המהממת של אירופה, מצאתי שלושה זני ענבים שמבינים את הדקויות של הסתיו.
הקונספט פשוט: לשמור על קלילות ורעננות של צוהריים, אבל להוסיף עומק, מרקם וארומות, לרגעים שבהם הערב יורד והבריזה מתחילה.
שנין בלאן. גם רענן וגם מורכב
כששאלתי כמה מביני עניין מהו הזן הסתווי הראשון שעולה להם לראש, לא אחד ולא שניים השיבו: שנין בלאן. וזה הגיוני.
שנין בלאן, זן ענבים לבן שמקורו בעמק הלואר, יכול להיות חד ורענן כמו יין קיץ, אבל במקביל יכול להיות לו מרקם, עומק ויכולת להיות הרבה יותר מורכב מאשר כוס של: "בואי נשתה משהו במרפסת".
החמיצות שלו שומרת אותו חי ורענן, בעוד שהמרקם והארומות מאפשרים לו להחזיק גם מנות עשירות יותר. זה בדיוק העניין בעונת מעבר, לא צריך לבחור בין קל לכבד. אפשר לשתות יין שיש בו גם וגם.
גרנאש. מלא, בלי להכביד
אם אתם חייבים יין אדום, גרנאש הוא הגשר האולטימטיבי בין העונות. יש לו גוף בינוני עד מלא, הרבה פרי אדום, תבלינים אבל הוא לא בהכרח מגיע עם התחושה הכבדה שאנחנו מצפים מיין אדום של חורף.
לגרנאש יש טאנינים מתונים, מה שעוזר לו להרגיש פחות "חורפי" מזנים קשוחים יותר.
באחת מטעימות היין גיליתי שיש מונח שמתאר את הניחוח הזה של אדמה רטובה אחרי הגשם הראשון, זה אחד הריחות הכי מזוהים עם המעבר בין העונות, והוא יכול להופיע גם בתיאורי יין, במיוחד ביינות עם אופי אדמתי. הרבה פעמים הוא מתקשר לגרנאש.
אז קררו גרנאש קליל, קצת לפני ההגשה ותיהנו מיין מעולה. במיוחד אם אתם גרים בתל אביב, שעוד לא החליטה אם קיץ או סתיו.
אל תפספס
פינו נואר. קליל ומרתק
יש לי חברה צרפתייה שלימדה אותי לשתות פינו נואר, אחרי ששנים הייתי אנטי פינו. הוא הרגיש לי מימי מדי.
כשצפיתי ב"דרכים צדדיות", גיליתי שזה אחד הזנים שהכי קשה לגדל. דק עור, רגיש ומורכב ומצאתי את עצמי מזדהה איתו קצת. טוב, הרבה. אז מי אני שאשפוט?
היא שכנעה אותי שסתיו העונה של הפטריות, האדמה הלחה והאוויר הקריר הוא בדיוק הזמן לפינו נואר. יש בו משהו ארומטי אבל לא כבד, עם דובדבנים ופירות אדומים.
אנחנו אמנם בארץ, ופריז לא הייתה מעולם רחוקה יותר אבל השתכנעתי. זה יין שמבקש אוכל סתווי טוב. פטריות, דג, אולי מנה עם עשבי תיבול. ובעיקר הוא מבקש, כמו העונה, להוריד קצת את הקצב.