זה הסתיו עם הערער: הצד העונתי של המשקה האלמותי

המפגש הראשון שלי עם אלכוהול לא היה על הבר, אלא בגיל שבע. סבתא שלי נכנסה עם בקבוק ברנדי לחדר של הילדה שקצת התקררה, ופקדה עליי למרוח על החזה את הנוזל הזה, שעושה פלאים.

שנים יחלפו והילדה שגילתה את המזור לכל מכאוב בדמות בקבוק משקה, תלמד להכניס קצת ברנדי גם לתה, ולפעמים להוריד איזה צ'ייסר כשהגרון מתחיל לגרד. בעיקר בעונה האהובה עלינו בעולם: הסתיו.

במבט לאחור, נדמה שהסבתות הקדימו את זמנן בכל הקשור לתרבות האלכוהול הביתית. הרבה לפני שהתחלתי להתעניין בתזקיקים, בחומרי גלם ובמה שמסתתר מאחורי התווית היפה על הבקבוק.

לברנדי של סבתא היה תפקיד ברור. להופיע ברגעים שבהם הגוף מאותת שמשהו לא בסדר, ולספק תחושה של טיפול, גם אם לא בהכרח פתרון רפואי.

היום מניחה שאני יודעת להפריד בין השניים, אבל הריח המרפא נשאר בזיכרון.

גם לג'ין יש גם עבר שמזכיר את זיכרון הברנדי שלי. שורשיו נעוצים במסורת הזיקוק האירופית ובמשקאות כמו הג'נבר ההולנדי, שנקשרו, בין היתר, לאמונה בסגולות הרפואיות של הערער.

אלא שהג'ין, למרות שהוא נראה פשוט, הוא הרבה יותר מסיפור על צמח שהאמינו בסגולותיו. מדובר בעולם של חומרי גלם, שורשים ותבלינים שבסוף כל אחד תורם את חלקו והופך כל ג'ין לסיפור מיוחד לכשעצמו.

המשקה הכי מזוהה איתו הוא ג'ין וטוניק, אבל לצמצם אותו למשקה הזה זה קצת כמו לשתות כוס אחת ולחשוב שכבר למדנו הכל על יין.

אני לא בטוחה שג'ין הוא משקה סתווי מובהק. לא מצאתי סימוכין לכך שהערער מתעורר לחיים דווקא באוקטובר. ובכל זאת, יש משהו בפרופיל העשבוני של חלק מהג'ינים שמתחבר אצלי לרצון להאט קצת, להתרחק מהמתיקות המוגזמת של הקיץ ולבחור בטעם שיש בו יותר שכבות.

אולי זה גם תת המודע שלי, שעדיין מקשר בין עונת המעבר לבין אותו חיסון אלטרנטיבי נגד שפעת עונתית.

לפעמים אני מזמינה ג'ין אנד טוניק קז'ואלי, ולפעמים מתחשק לי רק ג'ין נקי עם קרח וסודה. במיוחד כשמדובר בבקבוקים שאני אוהבת, עם ניואנסים, שאני מתבאסת לעמעם עם טוניק.

יש משהו מספק בלתת למשקה לדבר בפני עצמו, בלי להוסיף לו יותר מדי רעש מסביב. הקרח פותח את הארומות בהדרגה, ופתאום אפשר להבחין בטעמים שאולי היו נבלעים בתוך קוקטייל מורכב יותר.

מבין בקבוקי הג'ין שאעדיף לשתות נקי, אפשר למצוא את הג'ין של מזקקת יוליוס הישראלית, "עכו ג'ין", אחד הטעימים שיש - הזדמנות להסתכל על הג'ין דרך חומרי גלם מקומיים.

הוא מיוצר מ 12 רכיבים בוטניים מהגליל, בהם: ערער, הדרים, אתרוג, פטל, כוסברה וזיתים, והאלכוהול הבסיסי שלו מזוקק מענבים.

אם ממש מתחשק לי ג'ין שלא צריך להוסיף לו כלום, אז אבחר את 'ג'אפה אורנג'' ג'ין של 'מילק אנד האני'. יש משהו מיוחד בפרשנויות המקומיות האלה, שלא נופלות מהקלאסיקות המוכרות.

הג'ין הכי טעים ששתיתי לאחרונה הוא הג'ין של המותג הפולני זוברובקה, שרובנו מכירים הודות לוודקה המיתולוגית, שמתובלת בעשב ביזון.

יש בו 12 צמחי בר מיערות פולין, ביניהם: סרפד, שן ארי ואכינצאה. (הבטחתי בריאות, לא?) והוא יוסיף עניין ואווירת יער בגשם, לכל מה שתערבבו איתו.

ואי אפשר בלי הקלאסיקה, אם כל המשקאות הג'ין של הסבתות הבריטיות. תומאס דאקין הוא כזה אבל עם טוויסט.

מצד אחד הוא אנגלי קלאסי, מנגד יש בו גם חזרת, שזה קצת חריג בז'אנר, אבל אני בטוחה שכמוני, גם אתם לא תשכחו את הפעם הראשונה שתטעמו אותו.