יותר מסתם ארוחה שפוספסה

במשך כל השנה אנחנו מתעסקים כאן בעיקר בשפע המזונות שמקיפים אותנו מכל עבר. אנחנו מסקרים מסעדות, כותבים על מיני מזונות, מציעים מתכונים ומשתדלים לגעת בכל זווית אפשרית שנוגעת לאומנות הלעיסה. מן הראוי להקדיש לפחות יום אחד בשנה, דווקא למחסור באוכל, ולרעב.

הרעב הוא לא תחושה זרה לאיש מאיתנו. גם מחברת השפע המערבית והשבעה, הוא עדיין לא נפקד. באופן כללי אנחנו מתנהלים בעולם בו אוכל מקיף אותנו מכל עבר ובו קשה לאדם לרעוב, אחת כמה וכמה למוות ממחסור במזון. ובכל זאת, יש בינינו גם לא מעט אנשים החיים מתחת לקו העוני וחלק לא מבוטל מהם מוצאים את עצמם לא אחת רעבים.

קיימות אין ספור הגדרות לרעב, אבל הרעב הגדול שידעה היהדות בשואה, הוא רעב לאומי שחלחל למנהגי האוכל שלנו. מספרת על הרעב הזה, שרה נשמית בחיבורה 'המרד בגטו וארשה' "עם הקמת גטו וארשה השתרר בו רעב איום. אמנם גם בשנת 1940 - עוד לפני כליאת היהודים בין החומות - הורדה מנת הלחם היומית של היהודים ל-150 גרם בלבד, אך עתה - פסקה כל אפשרות של פרנסה ושל קיום. בעקבות הרעב עלתה בתלילות עקומת התמותה בגטו. אנשים, שהרעב מצץ את שארית כוחותיהם, היו מתמוטטים ברחוב".

"ילדים קטנים ואפילו תינוקות לא קיבלו חלב בגטו. החלב המעט שניתן להשיגו בגטו בא ממקורות ההברחה ונמכר במחירים גבוהים ביותר. אף קטני-קטנים היו ניזונים מקליפות תפוחי-אדמה, שנהפך למצרך חשוב ונמכר במחיר רב בחוצות הגטו. לא בחלו בעשבים ובעלים, שהיו מלקטים ומבשלים אותם. לקמח היו מוסיפים קליפות תפוחי-אדמה טחונות, מוץ ופסולת אחרת".

זה אז, והיום? על פי הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כל אדם חמישי במדינת ישראל חי מתחת לקו העוני. למרות שיש אלפי אנשים במדינת הזאת שחיים במצוקה כלכלית, רק חלק קטן מהם סובל מתת-תזונה או מרעב. המונח "רעב" אינו מונח רפואי, להבדיל מתת-תזונה, שאותה ניתן להגדיר ולכמת. הרעב הוא בסך הכול ביטוי של מצוקה גופנית עקב חסך במזון, אבל יש הבדל עצום בדרגותיו. בין אם מדובר בפספוס של ארוחת צהריים, או בין אם מדובר בילדים מזי רעב בגטו וארשה.

בחיבורו על עוני, רעב וקיפוח, מסביר אלישע אפרת את האבולוציה המודרנית של הרעב. "לפי אומדנים שונים, כשלושה רבעים מאוכלוסיית העולם נמצאים במצב זה או אחר של רעב. ככל שהאנושות התפתחה והאדם התרחק מן הטבע, כן צומצם מגוון המזון שלו. הוא ניזון כיום מכ- 50 בעלי חיים מתוך כשני מיליון הקיימים בעולם, ומכ-600 מיני צמחים מתוך כ-350 אלף. האדם הגביל את עצמו לאותם חומרים בעלי הערך התזונתי הגבוה ביותר, שקל לייצרם ולשמרם. האנושות גם חדלה בהדרגה לחיות ישירות מן הטבע ומן החיים האוטרקיים, ועל כן תלותו של האדם בגורמי חוץ ובספקי מזון היא כיום רבה מאוד".

על פי אפרת, קיימים סוגים שונים של רעב, שהם ליקויי תזונה או חוסר במרכיבים מיוחדים במזון. "אחד המחסורים התזונתיים הנפוצים הוא המחסור בחלבונים. כמות החלבונים המצויה במזון משפיעה במישרין על מבנהו הפיסי ועל התפתחותו הביולוגית. קיים גם רעב למינראלים. כ-30 סוגים של מתכות ואל-מתכות נמצאים בגוף האדם. מחסור בחלק מן המינראלים יכול להיגרם עקב תזונה בלתי מושלמת או בגלל העדר מרכיבים מסוימים במזון או בגלל סוג הקרקע שאינה מכילה מינראלים מסוימים. סידן, זרחן וברזל הם מן המרכיבים החשובים ביותר של המזון. גם מחסור בוויטמינים הוא בבחינת רעב. לרוב מתקיימים כמה מן המחסורים בעת ובעונה אחת, ולהם השפעה על הגוף והנפש. אנשים הנתונים לרעב מגיבים באגרסיביות, הם מרוכזים בשאיפה אחת והיא קיום עצמי. רעב כרוני מביא לדיכאון ולאדישות. אנשים במצב כזה מאבדים את תאבונם ומסתפקים במועט, אובדת להם השאפתנות ואין להם יותר כל יוזמה".

את ההשפעות הזוועתיות של רעב, סיכם מחקר משנת 1950 של אנסל קייס וצוותו מאוניברסיטת מינסוטה, שחקרו את הפסיכולוגיה של הרעבה. הם בדקו 36 צעירים, גברים בריאים, בגופם ובנפשם, אשר במשך 6 חודשים קיבלו רק מחצית מכמות האוכל הנורמאלית לה היו רגילים.

התוצאות היו קשות. כאשר משקל גופם של הנבדקים ירד ב- 25%, החוקרים מצאו סימפטומים רבים, שהתאימו גם לחולי אנורקסיה או בולמיה. שינוי אחד משמעותי היה העלייה הדרמטית בהתעסקות עם האוכל. המשתתפים, בדומה לאנשים הסובלים מאנורקסיה, חשבו כל הזמן על אוכל. דיברו על אוכל, קראו על אוכל, חלמו על אוכל ואספו מרשמים באובססיביות. הם העלו בצורה דרמטית את צריכת הקפה והתה, לעסו מסטיק בצורה מופרזת, היו מדוכאים ונתונים לשינויי מצבי רוח. הם הראו רגישות יתר, כעס וחרדה. נסגרו בתוך עצמם, נפגע להם החשק המיני ואף גרוע מכל, חוש ההומור שלהם אבד כלא היה.

בנוסף, רגליהם וידיהם היו קרות באופן קבוע, הם חשו חולשה וסחרחורת, החלו לאבד שיער, רמת חילוף החומרים הבסיסית שלהם ירדה ב- 40% וגופם הפגין סמני חולשה ואימץ עצמו לחסוך באנרגיה.

יש מצבים בהם הרעב, כמאמר הפתגם הלטיני, משמש רק כתבלין לארוחה, בעוד הרעב עליו אנו מדברים היום הוא סימן אמיתי למצוקה. מי שראה את סרט התעודה של גיא מרוז ואורלי וילנאי פדר בוש "מוסר שילומים", לא יכול שלא להזדעזע אל מול ניצולי שואה שחיים בישראל בעוני וחרפת רעב. אם בא לכם לשנות את זה, כדאי שתיכנסו לחתום על העצומה למען זכויות ניצולי השואה בישראל.