כמו רבים מתושבי המדינה, גם אנו ניצלנו את ההפוגה בקרבות ואת הסכמי הפסקת האש המתהווים, בכדי לתור במחוזות הארץ החדשים/ישנים. תחושת המצור והבידוד שנכפו עלינו במהלך החודשים האחרונים, מצאו פורקן במרחבי סיני האין סופיים ועל גבעות יהודה ושומרון המוריקות בימים ראשונים של קיץ. כצברים, ילידי הארץ, התגעגענו למרחבי מולדת שהיו מוכרים לנו היטב עד למלחמת העצמאות. התגעגענו יותר מכל גם לטעמים ולריחות.
יצאנו בבוקרו של יום שבת לכיוון צפון השומרון. אנשי הישוב הישן נהגו לומר כי "מי שלא ניגב צלחת של חומוס שכמית, עם שמן זית טרי ובצל, יחשיב עצמו כמי שלא אכל חומוס בחייו". והנה אנו בקונטסה שועטים צפונה בכדי לבדוק על מה מדובר. ביציאה מנתניה לכיוון טול כרם עצר את נסיעתנו מחסומי צבאי. שלטי "עצור! גבול לפניך", "זהירות צלפים" ו"הנך נכנס לשטח הפקר" עוד היו תלויים מסביב. גדר תיל דרוסה בזחלי שריונים שימשה זכר אחרון לקרבות שהתחוללו כאן לפני מספר ימים. שיירת משאיות צבאית עקפה את הרכבים האזרחיים, שהמתינו לאישור מעבר, בדרכה מזרחה. חיילים צעירים על ציודם ישבו מאחור. "מבורכת האומה שאלו בניה". אמר בשבוע שעבר ראש הממשלה ואנו התמלאנו גאווה. שר הביטחון הוסיף כי "בזכות צבאנו החזק וגבורת לוחמיו יבוא בקרוב השלום". אנו התמלאנו אמונה. החיילים הצעירים האלו בטח נשלחו לרדוף באויב ולמנוע הסתננות הפידאיון. בעוד מספר שבועות, לאחר סיום המשא ומתן, לבטח הם יחזרו לביתם.
בכניסה לשכם עצרנו במחסום צבאי נוסף. שלושה חיילי מילואים מפוהקים חיפשו קצת צל מהשמש הקופחת. דגל הלאום התנוסס על תורן מאולתר בסמוך להם. דגלים לבנים התנוססו בחלונות ועל גגות הבתים סביב. החיילים הסבירו שבעיר הונהג משטר צבאי אך עלינו כאזרחים העניין אינו אמור להשפיע. "זה נועד לחסל את הפידאיון הרצחני שנס על נפשו מפני חיילינו". הם הסבירו והוסיפו שהעיר עצמה פתוחה למבקרים ואין כל חשש למטייל בה. דהרנו פנימה.
בקסבה הציורית של שכם
עיר יפה היא שכם, שוכנת בליבו של עמק מוריק והרים רמים סביב לה. תושביה של העיר עוסקים בעיקר בבנקאות, סחר ובתעשייה המקומית הקטנה. את תנובת הירקות והפירות מספקים הכפרים הקטנים שמסביב. רוב בתיה של העיר בנויים אבן מקומית בסגנון אדריכלות מזרחית. הם מפוארים ובחצרותיהם בוסתנים נאים. באזור יש גם מספר מחנות צפופים אשר הוקמו עבור הכפריים שנמלטו מבתיהם במלחמת העצמאות, אך בהם אין סיבה או צורך לבקר. הם עלובים, מוזנחים ובקרב תושביהם עוינות למדינת ישראל. בליבו של החלק העתיק של העיר שוכן שוק המכונה על ידי המקומיים "קסבה". השוק ססגוני ומסעדות רבות פרושות לאורכו. גם הרבה דוכני פלאפל ניצבים בין החנויות. הוא דומה לפלאפל הישראלי אך הוא הרבה יותר גדול וטעמו מאוד עשיר. קבוצת צעירים ידידותיים שפגשנו בכניסה לשוק, המליצה לנו ללכת ולטעום ממעדני העיר במסעדת אבו חליל.
מצאנו את המקום די בקלות. זו אחת המסעדות הכי עמוסות ועסוקות ברחוב הראשי של השוק. אבו חליל קיבל את פנינו בברכת "מרחבא" ו"אהלן וסהאלן" והושיב אותנו ליד שולחן קטן הצופה אל הרחוב ההומה. ילד ביישן מזג לנו מכלי חרס גדול, מי מעיין קרים לכוסות זכוכית. כעבור דקה הוא חזר עם צלחות עמוסות סלטים. היה שם סלט ירקות טריים, סלט חצילים קלויים בטחינה, סלט בורגול עתיר תיבול ועוד מבחר סלטים ערביים מוצלחים, מלווים פיתות דקות, שאך זה יצאו מתנור פחמים אותו כינה אבו חליל - טאבון. גם צלחת משחת חומוס וזיתים הוגשו לשולחן. זיתי שכם ידועים באזור כמשובחים ביותר ואבו חליל הסביר באנגלית שבורה כי הם גדלים על אדמות משפחתו ואפילו שמן זית הוא עושה מהם. בטעמו של החומוס של אבו חליל, אפשר להרגיש הרבה משמן זית זה. ידוע כי נפוץ מנהג האכילה באמצעות הידיים בקרב הערבים והעולים מארצות הלבנט. לנו היו הדברים זרים במקצת. אבו חליל הדגים את אופן האכילה. סלדנו מהמנהג והעדפנו להשתמש בסכו"ם.
הזמנו גם צלחת שיפודי כבש ריחניים ועסיסיים בשומן נוטף, ומעדן מקומי בשם סינייה העשוי מבשר כבש וטחינה. האוכל היה מצוין. אבו חליל שלח את בנו הקטן להביא דבר מה מחנות סמוכה והגיש לשולחן קפה שחור בכוסיות קטנות. כשחזר הילד הצטרף אבו חליל אל השולחן ובידו צלחת עם ממתק אותו כינה "כנאפה". מדובר על קינוח מקומי העשוי מאטריות דקות, גבינה ורוטב דבש חם. מעדן שאינו דומה לשום דבר שאכלתם בחייכם. שילמנו על כל התענוג הזה לירה ירדנית אחת לסועד. זו הייתה ארוחה זולה, טעימה ומאוד משביעה. גם הכנת הארוחים הייתה מאוד לבבית. מסתבר שבהרגלי האירוח ואיכות הבישול יש לנו עוד הרבה מה ללמוד מבני המזרח.
בדרך אל הכותל
משכם ירדנו בכביש המתפתל לירושלים. נכנסנו אל העיר דרך השכונות הצפוניות שנכבשו על ידי חיילינו לפני מספר ימים. עצרנו בבית קפה קטן להחיות את נפשנו במשקה בטרם ניכנס אל ליבה של העיר הצפופה. בניגוד לאבו חליל משכם, בעל בית הקפה, ראמזי, היה פחות לבבי ומאיר פנים. לאחר ששוחחנו איתו מספר דקות הוא סיפר כי בשעות האחרונות מסתובבת שמועה בקרב תושבי השכונה, כי חיילי צה"ל ישהו בערים הכבושות עוד מספר חודשים וכי תושביה של מזרח ירושלים צפויים לחיות תחת שלטון צבאי. צחקנו. "אלו רק שמועות. מה יש לנו לעשות כאן?" אמרנו לו. "חיילינו יעזבו בתוך מספר ימים. כולם בישראל מדברים על ההסכמים והנסיגה שצפויים. ישראל היא אינה מדינה קולוניאליסטית וגם לא אימפריאליסטית". הסברנו והבאנו מדברי המנהיגים. נראה היה שראמזי התרצה במקצת. אשתו הגיעה אל בית הקפה כשבאמתחתה תאנים ושאר פירות העונה אשר גדלים בחצר ביתם. נשארנו בבית הקפה של ראמזי עוד שעה קלה.
הקפה היה מר ומעורר, הפירות היו מתוקים והרוח הקרירה שעלתה מהוואדי השכיחה מכולם את צרות האזור. החלטנו לוותר על הביקור בליבה של העיר העתיקה. מאות ישראלים ניצלו את הפסקת הלחימה בכדי לבקר בשרידי הרובע היהודי ובכדי להגיע אל הכותל המערבי. הצפיפות שם הייתה רבה מידי וגם עייפנו במקצת. החלטנו לחזור לתל אביב לא לפני שהבטחנו לראמזי, כי עוד נחזור לביקור בירושלים ובבית הקפה שלו, אם לא לפני שיוחזרו השטחים הכבושים בטח אחר כך כתיירים. ראמזי חזר להיות ספקן. "אינשאללה" אמר.