חמש שנים חלפו מאז נפתח הסושיאל קלאב בשדרות רוטשילד, בחלל בו פעל בעבר הבר-מסעדה דיטה. כבר מההתחלה ברור היה שמתרחש שם משהו אחר. די הרבה ניסיונות ליצור גסטרו-ברים ראינו בתל אביב; הסושיאל קלאב הרגיש אחרת לגמרי. יש מספיק מקומות בילוי בתל אביב שיודעים לספק בהם אווירה; קצת פחות מזה אוכל. השף מיכאל גרטופסקי הצליח ליצור אז תפריט בר גסטרונומי חכם, שבוצע בהצטיינות אמיתית. הסושיאל קלאב התנהל כגסטרו בר הכי טוב שאי פעם פעל כאן והשמחה הייתה גדולה.
ההצלחה הייתה מהירה וכמוה גם המיתוג. הסושיאל קלאב הפך למקום שכולו באזז. יותר מנעים היה לפרגן לחבורת אנשי הלילה שהקימה אותו ולשף, על רקע הצלחתו של המקום לשמור על סטנדרטים ראויים. עוד זמן עבר וגרטופסקי עלה צפונה, לפתוח את מסעדת 'ביסטרו מיכאל' בלימן. לא מיהרתי לסושיאל קלאב לתהות על קנקנו בעידן שאחרי גרטופסקי. ברור שלעזיבה של איש מקצוע דומיננטי, שגם הקים את המטבח במקום, יש משמעות ושהוגן לתת זמן. למעשה, ההחלטה הייתה לחכות די הרבה לפני שמגיעים לשם. חגיגות חמש השנים לפתיחת המקום הרגישו כמו המועד המתאים להתרשם מהנעשה בסושיאל קלאב נכון לעכשיו.
ארוחה לא רעה כשלעצמה אבל טובה משמעותית פחות מאלו להן הורגלנו כאן בעבר, הותירה אותנו מתוסכלים משהו בסיום. הסושיאל קלאב עודו הומה אדם אבל במהלך הארוחה כולה התקשינו להתעלם מתחושה סמיכה למדי של שינוי לא לגמרי משמח כאן. ממקום שהצליח לפצח את הגנום ולשלב את הווייב הנכון באוכל נכון, מלא אופי; נראה שהסושיאל קלאב הפך יותר מכל למכונה תעשייתית שעסוקה בלהאכיל ולהשקות מאסות, רק שגלגלי השיניים שלה משומנים טוב פחות מבעבר. פה ושם הם אפילו מעט חורקים. האוכל אולי לא רע אבל גם לא מצוין כשהיה. הרושם שנוצר הוא שעסוקים כאן בלתחזק את משוואת ההצלחה, לא יותר. במילים אחרות, הסושיאל קלאב נהיה פתאום קצת כמו הקופי בר. תקינות? כן. הצלחה? בטח; אבל לא באמת עם שפיץ. בקופי בר זה היה הקונספט מאז ומעולם. בסושיאל קלאב רצו יותר. פעם לפחות..
הגענו בערב של אמצע השבוע והיה מלא לגמרי. התפריטים הונחו במהירות על השולחן אבל לקח הרבה מידי זמן עד שהתייחסו אלינו. אחר כך לקח זמן לאוכל להגיע. ואז, מהר מאד לאחר שהגיעו הראשונות, מהר מידי; הגיעו העיקריות. הפער הזה, בין שירות שמשתהה זמן רב מידי וגם מאופיין בתחושת בהילות וחופזה מאד לא אישיות; לבין סמיכות רבה מידי בין הראשונות לעיקריות; יצר תחושה לא מאד נעימה. ככה בדיוק מרגישים במקום שפועל על בסיס קודים תעשייתיים. קופי בר, אמרנו קודם בהתייחס לאוכל? שם, בוודאות, בלי קשר לאוכל, חוויית הבילוי שונה והשירות תמיד מצטיין.
קלמרי פלנצ'ה עם סלט של פול ירוק וטחינה (56 שקלים) ורוסט של סינטה מעושנת, ירקות מהאש ואיולי שום (58 שקלים) היו הראשונות, שתיהן מקטגוריית "סושיאל קלאסיק", לציון מנות שנוכחות בתפריט זמן רב. מנת הקלמרי הייתה בשעתו מההברקות היותר טובות של גרטופסקי. פגשנו מאז חיקויים וגם ניסיונות לייצר וריאציות עליה. זו אכן קלאסיקה. המנה בוצעה היטב והרגישה, בדיוק כמו בעבר כאן, כמו מסבחה קלמרי משודרגת וטעימה מאד. גם מנת הרוסט הייתה מוצלחת. חמש חתיכות גדולות אף אם לא עבות, אדומות מאד, של בקר טוב בהחלט. חרדל טוב, איולי שום מדויק וטוסטונים סיפקו את הסחורה, יחד עם הבשר.
ההמשך היה טוב פחות. מנת 'ניוקי עשיר עם פטריות ופרמזן' (78 שקלים) חשפה ניוקי שהיו רחוקים מלהיות מוצלחים ורוטב שאת רכיב הטעם המוביל בו סיפקו מחית או שמן כמהין. הרוטב לא היה טוב דיו. מחבת פירות ים "אקווה פאצה" עם שום, צ'ילי ויין לבן (110 שקלים) לא הייתה פאר הביצוע אף היא. שרימפס במצב צבירה ואיכות בינוניים למדי, שלא הרגישו כמו שיא של רעננות או טריות; קלמרי שלא הבריקו וכמה מולים סטנדרטיים. הרוטב לא היה רע אמנם אבל כשהעיקר לא מספק, אין דרך להימנע מהגדרת המנה כולה כבלתי מספקת.
ג'לאטו פיסטוק בקרם שמנת (38 שקלים) היה הקינוח שחלקנו. זה קינוח כוס שמבוסס על גלידה שמייצרים במקום, עם קרם שמנת מתחת ושערות חלבה מעל. זו הייתה המנה הפחות טובה בארוחה כולה. מתוקה מידי, עם מרקם גלידה לא מוצלח, שהעבירה תחושה של חיפוף והעדר השקעה.
הבאגים שנמנו בפסקאות שממעל בוודאי אינם מסמנים את הסושיאל קלאב כמקום עם אוכל בעייתי אבל הם ללא ספק ירידה בהשוואה לרף הבסיס המוכר מהעבר במקום, שאמר כולו מצוינות. אין כל דרך לדבר על מצוינות בהקשרי ארוחתנו. אם מוסיפים לכך את התעוקה המסוימת שליוותה את החוויה במקום, על רקע השירות, בצירוף מאסת הסועדים העצומה, נוצרת התחושה שהסושיאל קלאב פעם עמוד האש שלפני המחנה, היה לסוג של ביזנס; כזה הפועל על דלק ישן. הערכה פרטית: זה יכול אולי לסחוב כך עוד שנה או שנתיים. אם לא נראה שינוי של ממש בקרוב, הסושיאל קלאב יתקשה לשמר את מעמדו.
סושיאל קלאב, רוטשילד 45, 03-5601114.לא כשר
לכל המדורים של אבי אפרתי
