לאלו מבין הקוראים שהם פריקים מושבעים של אלכוהול אין צורך להציג את בר האימפריאל. מאז נפתח, לפני כשנתיים וחצי בקומת הכניסה של מלון הנושא את אותו השם ברחוב הירקון, הפך האימפריאל לתו התקן הרשמי של הסצינה בכל הנוגע לקוקטיילים. החבורה המפעילה את המקום הזערורי, היכול לקלוט פחות משלושים איש בזמן נתון, הנהיגה בו סטנדרטים של מקצוענות שאין להם אח ורע במרחב המקומי. נכון, 223 ועוד כמה היו שם קודם, אבל אנשי אימפריאל היו הראשונים למתג מחדש את ז'אנר הקוקטיילים בהקשרו הנכון האיכותי, הגבוה והלא פופוליסטי.
כמו כל דבר טוב שמתגלה ברבים, גם באימפריאל התעמעם משהו מהקסם החתרני, הסודי למחצה. ואף על פי כן, ההצטיינות עדיין שם. המקצוענות נטולת הפשרות של מפעיליו מרנינה בכל פעם מחדש. הקוקטיילים שם נהדרים. ההקפדה שלא לנהות אחר טעם הרוב, המבקש מתוק, פירותי ופומפוזי, מצליחה לשמור על אימפריאל כפנינה של איכות בים של מסחריות.
שמחה, התרגשות קלה אפילו, אחזו בי כששמעתי שאנשי אימפריאל פתחו את לה אוטרה - מקום חדש שדגשיו קולינריים. בחלל הקטן, הממוקם במלון אימפריאל מצד רחוב הירקון, פעלה בשנות התשעים קקטוס - מסעדה מקסיקנית. לפני כחודשיים, חמושים בשף דויד סדי, פתחו האימפריאלים את לה אוטרה, המתמקדת באוכל קאריבי.
אתחיל בשורה התחתונה: האוכל בלה אוטרה היה כישלון קולוסאלי. רוב מהומה על מאומה. לשווא חיפשנו בכל שלבי הארוחה מנה להתנחם בה, כזו שתעיד על כיוון נכון שהמסעדה אולי נעה לקראתו. נאדה. מנה אחר מנה הלכו ציפיותינו ונפרמו להן בהדרגה, לכדי ריסוק מוחלט. היה רע באופן תמוה. שום דבר שקשור או מזכיר בדרך כלשהי את הסטנדרטים המוכרים מהבר המצוין והסמוך של אנשי אימפריאל.
כיף בלה אוטרה. זה מקום שעוצב בטוב טעם ויש בו את האפלולית הנכונה והמוסיקה הנכונה למגע הסליזי למחצה שעושה את ההבדל בין עוד מקום ששותים ואוכלים בו לבר ראוי. עיון בתפריט מעורר חשק רב. יש בו המון אופציות שנראות מפתות וניכר כי טונות מאמץ וכוונות טובות הושקעו בו.
המנות, כך הוסבר לנו, קטנות למדי ואם רעבים באמת צריך להזמין לא מעט. רעבים למדי התחלנו להזמין: גווקמולי וצ'יפס פלנטיין (28 שקלים), בצלים ירוקים בגריל (19 שקלים) וסביצ'ה מוסר (52 שקלים).
התחיל להגיע האוכל והנחיתה על קרקע המציאות עמו. לגווקאמולי היה מרקם נוזלי משהו. הוא היה, איך לומר בעדינות, ממש לא טעים. יש יותר מדרך אחת להכין גוואקמולי ראוי. כל אחת מהן עוברת דרך חכמת המגע ותבונת התיבול. פלבלתי בלא מעט תימהון כשקלטתי עד כמה חסרה במנה הזו יד סבירה של טבח. לא איש מקצועי אפילו. סתם טבח ביתי עם חיך טוב. הצ'יפס הדקיקים, השמנוניים בטירוף, לא הפכו את העניין לקל יותר.
עברנו לבצלים הירוקים. ויניגרט היביסקוס כבד, חסר טאץ' לחלוטין, השתלט על טעמם באגרסיביות תמוהה, שלא לומר ביזארית. מנת הסביצ'ה, על בסיס מוסר, עם אבטיח, סלרי, מקלות מטורטיה שחורה, קרם סלק וצ'ילי הייתה סבירה. לא מרשימה וגם לא סתם טובה אבל לפחות לא כזו המעוררת נוגדנים עזים בחיך. להבדיל משאר המנות, אפשר היה לאכול אותה בלי להתבאס.
המשכנו: נופליטוס (35 שקלים), סלט תמנון (68 שקלים) ודג ים (61 שקלים). מנת הנופליטוס, על בסיס קקטוס, עם מלפפון, ויניגרט סברס, שאלוט, צ'ילי ירוק וגבינה תוצרת בית הייתה, שוב, פשוט לא טעימה. ניכר שמאמץ רב הושקע בהתכנתה, בחיבור בין מרכיביה, בחיפוש אחר משהו. אין ספק שזהו חיפוש כושל. הרוטב היה רע, הרכיבים לא תקשרו.
בסלט התמנון היו המון עשבים, שעועית לימה, ענבים שחורים, בייבי תפוחי אדמה ושאלוט. המון חמוץ, קצת חריף, מעט תמנון וכמו במנות הקודמות, יד שהתגלתה ככבדה, נטולת טאץ'. קל ליצור מנה שמחה, מלאת חיים, מחיבור בין מאכלי ים, עשבים, פרי כלשהו ושאלוט. כל שצריך הוא מינימום חוש. לא איתרנו כזה בלה אוטרה. אם הוא בכל זאת שם, באוכל שהוגש לנו הוא לא נכח.
מנת דג עם אננס, קרם תירס, זוקיני וסליקורניה הייתה מושקעת מהמסד אל הטפחות אבל סתמית אף היא וחזרה על התבנית שתוארה במנות הקודמות. הקינוח, על בסיס קוביות קוקוס (34 שקלים) לא עשה שום הבדל.
המנות שהזמנו, רובן ככולן קטנות, לא היוו ארוחה לזוג רעב באמת. יחד עם שני קוקטיילים ובקבוק מינרלים עצר המונה על 407 שקלים. יקר עבור אוסף נשנושים; הזוי בהתחשב באיכויות. אם מגיעים לאכול כדי לשבוע, צריך לקחת בחשבון הוצאה גדולה בהרבה.
אילו לא היה מדובר במקום של אנשי אימפריאל, ניתן היה לדבר על לה אוטרה כמיזם טוב כוונות של חובבנים. ככה הרגישה בשעתו, למשל, הארוחה בקאזה נובה היפואית, של ניר דגן. מכיוון שמקצוענים נטולי פשרות הם שעומדים מאחורי לה אוטרה, נכון יותר לדבר על טעות משמעותית ביותר בניווט. לא מאוחר לחשב מסלול מחדש.
לה אוטרה, הירקון 66, תל אביב. 073-2649464. לא כשר
לכל הביקורות של אבי אפרתי
