אוסאמה דלאל פרץ ללב תודעת הפודי'ז בישראל כשפתח, לפני כשנתיים וחצי, את מסעדת דלאל בבזאר הטורקי בעכו העתיקה. דלאל, צעיר עכואי באמצע שנות העשרים לחייו, הגיש במסעדה הזערורית אוכל מן הים עם פרשנות אישית, המושפעת מהמטבח העכואי המסורתי עליו גדל. לקהל הרחב הוא אמנם היה מוכר פחות, אבל בקרב תעשיית המסעדנים המקומית טבחים, אנשי יין וכתבי אוכל - נוצר סביב דלאל באזז לא קטן. האוכל הערבי-גליל שלו הושתת על בסיס ימי להבדיל מבשרים, וזה חידוש. מותר לנחש שגם החן האישי הרב של ההיפסטר האינטליגנטי והרהוט משוק עכו עשה את שלו.
בביקורי בדלאל בעכו לפני כשנה וחצי לא נפלתי מהכסא, בשונה מכמה וכמה מהקולגות מהתחום. לא חשבתי שמדובר בשוס אלא במסעדה חביבה של טבח בראשית דרכו, שהיצירתיות שלו סימפטית ואותנטית ושהאוכל נחמד; לא פחות אבל גם לא יותר.
הופעתו של דלאל בתל אביב לפני כחודשיים, במסעדת מאייר החדשה שבמלון הבוטיק עלמה לא הרגישה לי, לכן, כמו ההבטחה גדולה לה כולנו חיכינו. סקרנות? כן. בעיקר על בסיס מחשבה, או שמא תקווה, שפרח הבישול הצעיר התפתח והבשיל בזמן הזה. ובאותה נשימה: חששתי לא מעט. האם יש בדלאל את האיכויות הנדרשות להובלת מסעדת שף תל אביבית במלון בוטיק מפונפן? האם כל זה לא קצת גדול עליו?
הגענו למלון עלמה, השוכן בלב הפועם של רובע הבאוהאוס התל אביבי. המסעדה הקודמת בחלל זה הייתה עלמה, של קבוצת "עדי'ס לייף סטייל", בהובלת יונתן רושפלד, שהלכה בדרך כל בשר, לא לפני שרשמה תקדימי תמחור שערורייתיים. עכשיו נמצא שם דלאל, תחת כנפו של המסעדן הותיק ג'ו מרציאנו (קנטינה).
הקיץ מאחורינו, לפחות בערב, ובחצר המתוקה של מאייר, בין בניינים היסטוריים למודרניים, מוקפת בעצים, מסודרים שולחנות החלל החיצוני של המסעדה. מגניב לשבת שם עכשיו, כשכבר לא לח. חבל שהמפגש עם האוכל היה רחוק מלהגניב.
בתפריט רשימה אחת, לא ארוכה, ובה מנות ראשונות, מעט מנות ביניים ועיקריות, חלקן מסורתיות וחלקן יצירתיות, רובן הגדול מן הים.
פתחנו עם עלים עונתיים ממולאים (47 שקלים), פטאייר (39 שקלים) וקוסא מאחשי (63 שקלים). העלים הממולאים היו עלי כרוב שמולאו בטאבולה ופריקה והגיעו על טחינה חמה. המלית הייתה בנאלית, בטחינה החמה לא היה כל ייחוד ומהמנה כולה לא עבר כל אקס פקטור הנובע מחכמת הפשטות המסורתית. שום ערך סגולי מוסף. במילים מצוחצחות פחות: וואלה, לא טעים.
הפטאייר, מאפה הבצק המסורתי, הממולא בעשבי בר, היה בעייתי אף יותר. איפה שירת העשבים, זו שהופכת פטאייר במיטבו, מידי טובי טבחי המגזר, לתאווה לחיך? כיסני הבצק ישבו על רוטב פלפלים קלויים. זה אמור היה להביא את הטוויסט. לא רק שקונספטואלית הרוטב הזה מיותר שם, הוא גם היה עשוי גרוע. מנת הקוסא מאחשי (קישוא ממולא) אמורה הייתה גם היא לתת סיבובון. היא מולאה בבשר שוק טלה עם עגבניות וצנובר והגיעה על רוטב יוגורט עם זעפרן, שאמור היה לספק רובד של מורכבות ועידון. רק שכמו בשתי המנות המתוארות ממעל, נפילת הביצוע הייתה חד משמעית. מהמלית לא עברה האיכות ההיא, שמרגישים מטלה במיטבו, זו שממגנטת אליה מחצית מהאנושות לפחות (גם אם מרחיקה את המחצית האחרת..). היא הייתה כה סתמית שהחיך נותר אדיש כלפיה. רוטב היוגורט-זעפרן היה חובבני, כמו של טבח מתחיל.
לעיקריות הלכנו על שתיים מהמנות היומרניות בתפריט: שווארמה דג וכנאפה דג (97 כל אחת). קןדם לשווארמה, שהתגלתה כפילטים צרובים של בר ים עם ירקות כבושים, כוסברה ורוטב עמבה. יש צורך במידה לא מבוטלת של שבלוניות מחשבתית ומידה נוספת של חיך קלוקל; או להבדיל בטעות חמורה בשיקול דעת באשר לטעם הקהל, כדי להמציא מנה כזו. כשטעמים חזקים של עמבה, שמחוזקים בירקות כבושים, פוגשים בשר שומני בטירוף שמסתובב על שיפוד נוטף שומן ונדחס ללאפה או פיתה, שגם סופגת את הכל, להלן שווארמה בשר, זה אחלה. כשעזות הטעמים הזו פוגשת פילה דג, היא גומרת לו את הצורה. שלא לדבר על כך שרוטב העמבה היה נטול מורכבות וגרוע בתכלית. זו מנה שהמרחק בינה לבין היומרה למסעדת שף היה בלתי נתפס.
כנאפה דג הים, עם בר ים ולוקוס קצוצים, עטוף בשערות קדאיף, עם קרם ארטישוק ואספרגוס ועלים ירוקים ברכז רימונים, היתה המנה הסבירה היחידה בארוחה. אמנם בדלאל אכלנו וורסיה דומה לה, על תקן ראשונה, שהייתה טובה יותר. אבל הפעם לפחות לא היה מדובר בחולייה מפדחת קשה נוספת בשרשרת. קינחנו בסמיפרדו קקאו והל עם קראמבל אגוזי לוז (37 שקלים) שהיה רחוק מלהשביע רצון. היו בה גודש מתיקות מופרז, היעדר יצירתיות ורמת ביצוע דלה.
לא רק שילד הפלא מעכו לא התפתח, אם לשפוט על סמך הארוחה הזו הרי שהוא נסוג לאחור. את הארוחה שאכלנו במאייר אי אפשר לתאר כתמצית הסתמיות אפילו. להגיד "סתמי" על משהו זה הרי להניח שהוא תקין (גם אם לא יצירתי, מעניין או מצטיין). זו הייתה ארוחה גרועה למדי שתמחורה הסביר יחסית במונחי תל אביב, אינו מחפה במאום על בעיותיה. חבל. לא כך קיווינו שתיראה המסעדה הערבית הראשונה זה שנים בלב תל אביב. אם לא יתרחש שם שינוי רדיקלי, קשה להעריך שמאייר תאריך ימים בג'ונגל האכזרי של תל אביב.
מאייר. יבנה 23, מלון עלמה, תל אביב. 03-9017652. לא כשר
לכל הביקורות של אבי אפרתי
