זה לא שאנחנו לא מתגעגעים למסעדות. ברור שכן. חודשים ארוכים של הושבה בשולחן אחד בלבד (וגם הוא, מעוצב ככל שיהיה, בסך הכול פינת אוכל ביתית שלא הייתה אמורה להכיל כל כך הרבה סיטינגס) עשו את שלהם.
גם ארגזי התנובה מוצו מהר מאוד, אם בשל הקור, הפקחים או סתם כי עיריות התחילו לצבוע אותם ולהטביע עליהם לוגואים כעורים, מקפיצות את כל הפלסטיק האנרגטי הזה מעל הכרישים.
לעמוד האינסטגרם הטעים של וואלה! אוכל
זאת בעיקר החוויה. מורכבת ורחוקה מאוד משלמות, נכון, אך גם מספקת סטמפת חזרה לחיים שלפני החור השחור הזה. לא נהנתנות (למרות שמה רע בזה בדיוק?), אלא הנאה. זוכרים את זה?
אז כן, אנחנו מתגעגעים למסעדות. מאוד אפילו. ובשבוע הבא, אם אלוהים והפוליטיקאים ירצו, זה קורה. אבל, אם אפשר, יש לנו גם בקשה אחת קטנה - בבקשה אל תפסיקו את מפץ המשלוחים החיובי שהרעיד אותנו השנה.
הנה, בואו ניקח רגע לדוגמה את "POMO".
המסעדה האיטלקית, בהובלת המסעדן שימי שוורץ והשף שחר ברנע, פועלת כבר כמעט ארבע שנים ברמת החייל שבתל אביב, והתייחסה לקורונה כאל מחסום דרכים ניתן לניפוץ. לא היה כמעט שבוע שלא הוליד ממנה מבצע, כותרת, ספיישל מסקרן או סתם עוד מנה חדשה שראויה לתשומת לב. זאת הייתה שנה קשה, שדרשה עבודה מסעדנית קשה עוד יותר מהרגיל, ושכרה בצדה.
תפריט המשלוחים של "פומו" - ולצורך העניין גם זה של "בר איטליה", אחותה הנתנייתית המוצלחת אף היא - התחיל גם ככה מנקודת פתיחה די טובה, ורק הלך והשתכלל, התמקצע והשתפר. בנקודה הזאת, אפשר להגיד די בקלות, מדובר במכונת-אופנועים משומנת היטב.
אז מה אוכלים כאן? תפריט הראשונות כולל פוקאצ'ה כמובן, אך גם כדור רענן של סביצ'ה דג ים (ובו זוקיני, עגבניה, נענע, בזיליקום, צנוברים, צ'ילי, רוטב סרירצ'ה ויוגורט מתובל בנענע), עטוף מלפפון (שעדיף היה להחליפו אולי באבוקדו, ולחסוך את התרככות הירק) ומחביא בתוכו טעם ים-תיכוני מובהק, ולא מעט שותפים נאמנים לדרך. יש גם בוראטה שמנתית ושרימפס אקווה-פאצה, כרובית וברוסקטה עמוסת אנשובי.
הפיצות מגוונות לא פחות, מפפרוני עד טרטופו על בסיס שמנת, ממלנזנה חצילית ועד קפריצ'וזה דקה, המשלבת בהצלחה פצצות טעם דוגמת ארטישוק, זיתי קלמטה ופטריות. חלק ניכר מהתפריט מוקדש לפסטות, לרבות פפרדלה תרד ירקרקה וצמחונית וטורטליני גדולים, ממולאים בריקוטה ושוחים ברוטב חמאתי עשיר, וגם "ריגאטוני ציידים", מעושן קלות בעזרת בייקון ושופע נתחים קטנים של פילה בקר, נגיס ועם מרקם רך עדיין. שוב, פלאי המשלוחים האיכותיים.
יש גם אגף סלטים, ועיקריות "רציניות" יותר כמו רוסטבורגר חדש יחסית (רוסט שייטל, לחמניית בריוש שום שחור, חרדל, בצל פריך, מלפפון כבוש, קונפי שרי, סלסה ורדה ופרובלונה) וקולקציית דגים שהבליטה מנת לברק שלם בתנור ביין לבן וחמאה, תפוח אדמה, עגבניות וזיתי קלמטה. מישהו, מיותר כבר להדגיש, הצליח להוציא את הדג הזה בדיוק ברגע הנכון, תוך שהוא משקלל נסיעה קצרה בארגז האחורי של אופנוען נמרץ. הביס הטעים הזה, לכל הפחות, הוא נס לוגיסטי.
ארבעת הקינוחים של "פומו" (טירמיסו, ברור, וגם קראק פאי תפוחים, פנקוטה קפה ומסקרפונה תותים), מנות הילדים שלה, הקוקטיילים המבוקבקים שהיא מציעה בראש התפריט וערכת הפיצה DIY המשפחתית שהיא הרכיבה בשיאו של הסגר מבהירים בקלות שמישהו כאן בא לעבוד, ולא לתת לנגיף לנהל את חייו בקלות דעת.
האוכל טעים, עמוק ומכבד, אבל הייחוד כאן הוא התחושה העוטפת את האוויר כששקיות הנייר נפתחות - למישהו, אם לא לכל צוות המסעדה ביחד, היה מאוד חשוב שתהנה גם בבית. עם התחושה הזאת נישאר גם כשהמסעדות ייפתחו.
פומו, הברזל 11, תל אביב. הזמנות ומשלוחים דרך האתר