זיכרונות, אהבה ופינו נואר

כמעט יום הולדת 19. השנה 1996, יש לי חבר חייל. ירון (סליחה אם אתה קורא). הוא כבר מכיר את החולשה שלי לבתי מלון ורוצה להפתיע אותי. אנחנו נוסעים באוטובוס מספר 1 של דן מחולון לתל אביב ויורדים בירידה של פרישמן. אני רואה את מלון דן, על סף לומר לירון שאני אוהבת אותו, חלום שהתגשם! אלא שאז אנחנו לנכנסים למלון אחר. קראו לו אסטור והוא היה מה שנקרא מלון עסקים עוד בטרם היו מלונות בוטיק בעיר.

אני מתבאסת רצח (אלוהים איזו ביץ', שוב סליחה). משכורת של חייל בניינטיז או לא, אני לא שווה את דן? אבל זה רק היה כי מי ידע בימים ההם מה זה בוטיק ועסקים, ואני רציתי פאן בבית מלון כמו ב MTV. אבל היה ממש נחמד. קיבלנו חדר מול הים והם היו חמודים כי הבינו שבשביל שנינו זו הפעם הראשונה.

מאז נשאר לי מקום קטן בלב, למבנה שלימים הפך למלון פרימה תל אביב. אולי אחד המלונות הוותיקים בעיר בגרסת הבוטיק/עסקים. תמיד עברתי שם על רחוב הירקון בדרך ל, ובחזרה מ, וידעתי שהמלון הזה שסימן רומנטיקה תמימה של נעורים, יהיה עבורי כמו פריז - אני אגיע לשם רק עם מישהו ששווה את זה. יש משהו בחוויות ראשוניות שנחקקות בלב לנצח. הפעם הראשונה עם החבר, הפעם הראשונה עם חבר בבית מלון, הפעם הראשונה ששתיתי פינו נואר (מיד נגיע ליין).

פריז הכי טוב לעשות עם חברות - זה הטיפ הכי חשוב שקבלתי בחיים האלה, בנים זה אוברייטד. ובסוף אוגוסט עדיף לא לקבוע שום נסיעה רומנטית בטח לא עם אנשים שיש להם ילדים. כדי להפתיע אותם הכי, פשוט תגידו להם לקחת תחתונים ומברשת שיניים ולהודיע בעבודה שהם מתחילים למחרת רק ב 12:00. יודעים מה? אפילו את זה לא צריך, הכל אפשר לקנות היום בדרגסטור.

אז הזמנתי לנו לילה, יותר נכון כמעט 24 שעות להיות צרפתים בתל אביב. צ'ק אין יחסית מוקדם והגעתי עם תיק שיש בו מספיק דברים (מלא יין) כדי שלא נצטרך לצאת אלא רק להביט על המזיעים בים בחלון הפנורמי. לפני כן הייתי חייבת לספר לו על ירון ולסגור מעגל. "אל תדאג, היה לנו אז גרוע" אמרתי וחשבתי שאיזה כייף להיות אישה בת 45 ולא ילדה מפונקת בת 20. אבל הים אותו ים, והטיילת אותה טיילת. והילדה, קצת יותר זקנה אבל תודה לאל שוקלת אותו דבר.

כשנשאלתי מה אנחנו חוגגים, עניתי כמובן שאת יום הפינו נואר הבינלאומי שחל ב 18.8. מועד שתכננתי עבורו כמה וכמה טעימות של יינות למדור זה. מהומת הפינוי בינוי והטרקטורים שעובדים על הרכבת הקלה, מאלצים אותי מידי פעם לישון במקומות אחרים בעיר כדי לשמור על שפיות. וחוץ מזה, בזמן שכל העולם ואשתו העלו באינסטגרם תמונה של עצמם מהופעה כלשהי של קולדפליי החלטתי שמגיע גם לי ושאני אמשיך לנפוש בעירי, העיר היקרה בעולם, כי אם כבר יקר אז, למה לא לחשוב שאני בניו יורק או לפי מה שהלך בחוף פרישמן - לפחות בניס.

בניגוד לאדג'יות של סצינת מלונות הבוטיק בעיר (בואו לאינסטגרם שלי, אני חופרת שם הרבה בנושא), בפרימה תל אביב יש קלאסיקה של פעם אבל במובן הטוב של המילה. חדרים גדולים מאד, חלון לים התיכון, ושיק צרפתי שלא מותיר ברירה אלא לא להסתובב עם כפכפים בלובי בדרך לארוחת הבוקר מול הטיילת היפה בעולם (כן, אין כמו תל אביב) ששוב גורמת לי להזיל דמעה על כך שהים כל כך קרוב אליי ואני לא מספיקה לנצל את נוכחותו בחיי כמו שצריך.

אולם ביום הפינו נואר עסקינן, ואפרופו חוויות ראשוניות עם גברים בכלל ועם יין בפרט. פינו נואר מלבד שמו המתגלגל על הלשון, הוא היין האדום הטוב ביותר למתחילים. זה מה שאמר לי מומחה יין פעם ששמו מתחיל באות ב', שהכריח אותי לטעום שלושה סוגים של פינו. יש לנוארים גוף קל עד בינוני, יינות עדינים שבעיני קצת קירור הופך אותם לקיציים. האיש סיפר לי שפינו נואר נחשב גם ליין הבריא ביותר, מכיוון שהוא עשוי מענבים בעלי קליפה דקה, סוכר נמוך ופחות אלכוהול. לכן הוא הרשה לעצמו לרדת איתי על שני בקבוקים. האחד של יקב 'קלאודי ביי' מניו-זילנד והשני 'הוט קוט דה נואי', של אלברט בישו מבורגון.

אלברט בישו הוא אחד היצרנים הצרפתיים האהובים עליי, השבלי שלו הוא בערך השבלי היחידי שאני יכולה לשתות היום, והפינו עשיר וטעים וחשבתי שהוא אולי הכי טעים ששתיתי עד היום, עד שפתחנו את ה-'קלאודי ביי'. מדובר ביין ששווה מדור בנפרד מתי שהוא, תעשיית היין, אי שם בסוף העולם פשוט מופלאה וכל הזמן מפתיעה אותי מחדש. מתברר שהם אלופי עולם לא רק בסוביניון בלאן אלא גם בפינו נואר, וכל מה שיש לי לומר לכם זה וואו, המלצה חמה. פשוט רוצו לקנות ותכתבו לי איך היה.

.

עוד יינות שלא שתיתי באותו ערב, כי כמו שהאיש טען: "זה היה כמו לשתות יין צלול מתוך מפל פינו", אבל אני אוהבת ורציתי לציין לכבוד היום החגיגי: פינו נואר של יקב טורא, פינו נואר אשכולות שלמים של 'סגל' (יין שתמיד שאני קונה קבוע) וגם פינו נואר של 'קאוויט', שהוא פשוט, ואליו פור מאני, וטוב להתנסות למי שלא מכיר את הזן ובא לו לנסות בקליל.

אני לא זוכרת מתי נרדמתי, רק כשנשלחתי לבד לארוחת הבוקר ("עזבי תני לישון"), נזכרתי איך בזמנו, אותו ירון היה צריך לנסוע למחרת לצבא וביקש מהמלצרים שיפנקו אותי עם החביתה. צ'ק אאוט, עשרים דקות הליכה והייתי שוב בבית. בלי תורים, בלי טרולי, בלי צעקות במטוס. תאמינו לי, הסיפור הזה של נופש קצר בעיר זה עוד משהו שיעשו ממנו סטארט אפ.