היה הייתה פעם, בארץ רחוקה ששכנה בעולם שלפני הקורונה, מסעדת רחוב וייטנאמית סימפטית, האנוי שמה. היה שם פשוט, צנוע ונעים והאוכל היה חביב; לא פחות אבל גם לא יותר. היו שקשרו לה כתרים אבל היא בסך הכול הייתה מזללה צנועה וחסרת יומרות, כזו שכמותה צריכות להיות רבות בעיר אוכל מתוקנת ואין המון סיבות לעשות ממנה עניין גדול.
לכל ביקורות האוכל של אבי אפרתי
הובילו אותה איתי חימוביץ' וקרן שרון, ועם בוא הקורונה הם נאלצו, כמו לא מעט מסעדות נוספות, לסגור את שערי המקום. זה היה עצוב כי מזללות מהסוג הזה, שלא תואר להן ולא הדר אבל הן אחלה, אמורות להיות הבסיס. בארצנו מעוטת היכולת במגזר קולינרי זה, האנוי הפכה להיות יותר ממה שאמורה הייתה להיות.
לאחרונה חזרו חימוביץ' את שרון למקום חדש, למפור שמו, והוא שוכן ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב. בתפקיד הסנדק או, כמו שנהוג לכנות זאת בעולם העסקים "נותן החסות" - אייל שני. לא שמדובר במבין גדול במטבח אסיאתי שבכוחו לסייע לסינרגיה קולינרית; אבל נותני חסות, בכל תחום עסקי, לא אמורים להבין בו אלא לאפשר גב כלכלי. קולינריה אסיאתית היא אולי לא תחום ידע מוכר של שני ושחר סגל, שותפו, אבל מסעדנות, ואם אפשר שיהיה במעט השקעה והרבה תשואה, היא לא ספק תחום מומחיותם.
למפור, עוד יותר מהאנוי אפילו, היא מזללה ולא מסעדה. בהאנוי אפשר היה להזמין מקום, כאן לא. פשטות סביבת ההסעדה נמצאת בצד היותר דל של קשת האפשרויות, בואך פשטנות. אין כאן את הקרחנה המניפולטיבית של צוות ה"פלור", מבית היוצר של שני את סגל; לא ירקות על השולחן או בבר, לא ההסתחבקות המוגזמת של הצוות ולא אווירת ה"מגניב לנו".
את הקולינריה אפשר להניח ששני לא העשיר, ושעליה מן הסתם חתומים חימוביץ' את שרון. הוורבליות הריקה והמעיקה של שני בתיאור המנות השתרבבה פה ושם לתפריט ("עלי תרד פריכים, הכי לא נמסים לתוך עצמם") אבל בסך הכול, לפני שמגיע האוכל ניכר שזה המקום של האנשים של האנוי ולא של אלו מצפון אברקסס והמזנון.
המטבח מלזי עם מיני הטיות נוספות - מוייטנאם ועוד. לא מעט אופציות נראו מפתות והתחלנו להזמין: הר גאו (37 שקלים), סלט וייטנמי (54), וספייסי סולט (54).
בהר גאו היו שלושה כיסני שרימפס מאודים מבצק אורז. הם היו לא רעים בכלל ובאו טוב עם הבירה, שנמזגת כאן בתמחור מהמאופקים שיש (64 שקלים לקנקן של ליטר).
הסלט הוייטנאמי והספייסי סולט כבר הרגישו אחרת. הסלט, מבוסס אטריות, עלים ואשכולית אדומה, בקרמל למון גראס עם בקר, היה קטן מדי בהתייחס לתמחורו, בנאלי מאוד וללא תחושת טריות או חיות.
שום דבר בתפריט לא מסביר ש"ספייסי סולט" הם בעצם קלמרי מקומחים מטוגנים. גם לא המלצר. קיבלנו מנה קטנה של קלמרי לא מסוגה עילית, שטוגנו לא טוב כך שעודפי שמנוניות העיבו על טעמם. מעל היו קצת ירוקים, חריף ורוטב. זו הייתה מנה כושלת.
המשכנו למרק קנטונזי קטן (37) ופאלאק צ'אאט (44) אותם עלי תרד "הכי לא נמסים לתוך עצמם". המרק, צלול עם אטריה צהובה ובאק צ'וי, חשף את אחד מצירי מרק העוף האסיאתיים הכי דלילים ומשמימים הזכורים לי בכלל. גם במזללות פן-אסיאתיות גנריות יודעים להעמיד צירים סבירים. למפור אמורה להיות הדבר הכי רחוק מגנריות. היא מזללה המתנאה בארטיזנליות. הציר הזה הזכיר מרקי קניונים.
הפאלאק צ'אאט הם עלי תרד שטוגנו עם נגיעות בלילה. זו אמורה להיות הברקת התפריט, מנה כמותה ספק אם פגשנו במזללות אסיאתיות כאן עד היום. כבר פגשנו קודם בארוחה, במנת הקלמרי, את נחת זרועו של מי שאמון על הטיגון בלמפור. אם בקלמרי היו עודפי שמן, כאן זה הלך לעולמות קשים בהרבה.
טיגון טוב ומיומן לא אמור להותיר עודפים על מושאיו. כאן היה אסון קטן. זה בסעיף הביצוע. אבל הבה נדבר קונספט. מאומה מטעמי התרד לא נכח בחיך. רק טיגון. מטאפורית, יכולים היו להיות שם באותה מידה גם עלי פיקוס מהעצים העבותים של קינג ג'ורג' או בוגנוויליה כזו או אחרת. מנה שבעצם לא ניכר בה כל טעם מלבד זה של הטיגון.
סוי צ'יקן (73) - נתח עוף קטנטן על עצם עם רוטב, בצל ירוק ואורז - אולי לא היה גרוע כמו מנת התרד המטוגן אבל לא ניכרו בו כל ערכים מוספים של איכות או תחושת ייחודיות ביצועית שבאה מכבוד למסורת. העוף לא יובש אבל שום דבר חיובי מעבר לכך אי אפשר להגיד על המנה הזו.
בנופי פאי (36) היה הקינוח, שתואר בתפריט כ"בננות בשמיכת חלב". אחרי הדכדוך והפקשוש המתמשך, הוא היה ביתי ואפילו חביב. לא יוצא דופן אבל בטח לא מעורר נוגדנים כמו רבות מהמנות עד כאן.
השירות, לאורך כל הערב, היה מחופף ורשלני. צוות המלצרים לא גילה בקיאות גורפת בתפריט, פינוי המנות שסיימנו השתהה ממושכות והשולחן נותר מלוכלך, בלא שאף אחד מאנשי הצוות יבחין בכך, במשך חלקים ניכרים מזמן הארוחה.
התמחור, על פניו, מאופק ומתון. בפועל המנות קטנות. השורה התחתונה מבאסת ממש. האנוי הייתה מזללה חמודה ומוקפדת. למפור מרושלת קולינרית, רוב הזמן ממש לא טעימה וסובלת מכל עוועי השירות האפשריים בימינו אלו, ועוד.
מה חבל שבמקום לשמור על המוקפדות של האנוי, דווקא הבלגן והחיפוף המאפיינים את מפעלותיו של שני הם שחלחלו ללמפור. לא כך הייתה צריכה להיראות חזרתם של חיימוביץ' את שרון לזירה.
"למפור", המלך ג'ורג' 30, תל אביב